מושב עופר תבע מהמינהל פיצויים בסך העולה על 9.5 מיליון ₪ בגין הקרקע המופקעת

בשנת 1999 נחתם בין מושב עופר, מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית חוזה שכירות למשך 3 שנים לשטח בגודל 2257 דונם. בתום תקופת השכירות, נחתם בין הצדדים חוזה שכירות לשטח בגודל 1800 דונם, אשר תקפו יהיה עד שנת 2007.

המושב סבור, כי המנהל לחץ עליו לבצע את ההסכם השני והפקיע ממנו 457 דונם באופן חד צדדי ומבלי תמורה כלשהי, ולכן הגיש המושב בקשת תביעה לתשלום פיצויים לוועדה לתשלום פיצויים חקלאיים. הוועדה דחתה את הבקשה באמתלה כי 1800 דונם זוהי מכסת הקרקע המגיעה למושב המונה 60 נחלות ומקצה 30 דונם לכל אחת, וזו הסיבה לכך שבעת חידוש החוזה צומצמו שטחי משבצת המושב לשטח תקני, ויתרת השטח שבגינו נתבקש הפיצוי עברה למעמד שטח זמני המעובד על ידי המושב.

המושב טוען, כי הוא לא עיבד את 457 הדונם אשר הועברו למינהל, וכי הסכמי שכירות לגבי שטח זה נחתמו ישירות בין המינהל לבין שוכרים שונים. כמו כן, סבור המושב, כי הוא זכאי לפיצוי מכח זכויותיו החוזיות ומכח דיני היושר, שהרי הקרקע שהופקעה היא קרקע שהוחכרה לזמן ארוך באמצעות חוזי שכירות שהתחדשו מעת לעת, כאשר בתוך תקופת החכירה בוטלה זכותו של המושב מחמת סיבה שאינה תלויה בו ושלא היה באפשרותו למנעה.

לפיכך, עותר המושב לחייב את המינהל לשלם לו פיצוי בסך 9,538,045 ₪, כשווי 475 הדונם שהופקעו ממנו. לחילופין, עותר המושב לתשלום פיצוי בסך של 3,339,324 ₪ בגין השבחות אשר ביצע במקרקעין במשך השנים הם החזיק במקרקעין טרם העברתם לשימוש המינהל.

מנגד, טוען המינהל, כי החלטה 476 קובעת כי שטח משבצת הקרקע אשר תועמד למושבי עובדים למטרות החכרה לדורות, ייקבע כתוצאת מכפלה של מספר הנחלות שאושר ליישוב ע"י משרד החקלאות בגודל שטח הנחלה שקבע שר החקלאות. מהכלל אל הפרט, היות ויש במושב 60 נחלות, וגודל הנחלה הוא 30 דונם – אין המושב זכאי ליותר מ- 1800 דונם שטח משבצת.

המינהל מוסיף ומדגיש, כי החוזה אשר קבע כי שטח המשבצת יעמוד על 1800 דונם הינו פרי הידברות ממושך בין הצדדים, ואינו מהווה אקט של הפקעה אלא של העמדת התכלית הציבורית על דיוקה.

כמו כן, סבור המינהל, כי הואיל והקרקע עליה נדרש הפיצוי היא קרקע עודפת על מכסת הקרקע המגעת - אין המושב זכאי לפיצוי כלשהו.

דיון והכרעה

ראשית, מבהיר ביהמ"ש, כי בהתאם לאמור בחוק מקרקעי ישראל, תפקידו של המנהל לנהל את מקרקעי ישראל כמשאב לשם פיתוחה של מדינת ישראל לטובת הציבור, ולפיכך, סבור ביהמ"ש, כי המנהל פועל הן במישור המשפט המנהלי והן במישור המשפט הפרטי. בהתאם לזה, מקבל ביהמ"ש את טענת המנהל לפיה קביעת שטח המשבצת של המושב והעמדתו על 1800 דונם היא פעולה של הקצאת משאב השייך למדינה, וככזו הינה מעשה מינהלי של המינהל אשר נעשה כדין ובסמכותו, ומאידך, דוחה ביהמ"ש את סברת המושב לפיה מדובר בפעולה הפוגעת בזכויות השוכר ולכן מדובר במישור המשפט הפרטי.

בהמשך, דן ביהמ"ש בשאלה האם המינהל ביטל הסכם שכירות או חכירה הנוגע לשטח של 457 דונם, אשר בגינו נתבעים הפיצויים, או שמא, כטענת המינהל, שטח זה לא היה כלול בשטחי המושב וממילא לא בוטל הסכם שכירות בגינו.

ביהמ"ש דוחה את טענת המושב לפיה יש לראותו כמי שיש בינו לבין המינהל חוזה לתקופה ארוכה, ומציין, כי יש להבדיל בין שטח משבצת הקרקע של המושב עצמו לבין השטח שמחוץ למשבצת הקבע, שלגביו חל משטר חוזי שונה ויש להתייחס אליו לפי אמות מידה שונות. ביהמ"ש מדגיש, כי כבר נפסק בעבר כי סירוב המינהל לחדש חוזה שכירות של שטח שמחוץ למשבצת הקרקע של הקיבוץ, אינו בבחינת פגיעה בזכות כלשהי של המושב ואין המושב יכול להיחשב כחוכר לתקופה ארוכה של שטח זה.

ביהמ"ש מוסיף ואומר, כי עדויות שהובאו בפניו מצביעות על כך שחתימת הצדדים אשר תחמה את שטח המשבצת ל- 1800 דונם נערכה בידיעתו ובהסכמתו המלאה של המושב, ואין לשעות לטענתו שההסכם הוא פרי לחץ או כפייה.

לבסוף, מסכם ביהמ"ש ופוסק, כי על פי הראיות שהובאו בפניו לא עלה בידי המושב להוכיח התקיימות תנאי כלשהו מן התנאים הנדרשים לקבלת פיצוי מהוועדה לתשלום פיצויים חקלאיים, שכן אין מדובר בהחזרת קרקע חקלאית לחזקתו של המינהל כתוצאה מביטול זכותו של המושב לקרקע זו, אלא מדובר בשטח אשר הוחזר למנהל כשהסתיים חוזה השכירות ולכן אין מקום לפסוק למושב פיצויים בגינו.

ביהמ"ש דוחה את התביעה של מושב עופר ופוסק כי המושב ישלם הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.

ניתן ב- ט"ז שבט תשע"ג, 27 ינואר 2013.