מושב רמת רזיאל שנפגע מלשון הרע זכאי לקבל פיצוי בגין נזק לא-ממוני שהוכח

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, בפני כבוד השופטת יעל וילנר, כבוד השופט אלכס שטיין וכבוד השופטת רות רונן

רע"א 41402-12-24 יוסף גרנות ואח' נ' רמת רזיאל כפר שתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ

תמצית:

בית המשפט העליון דן בבקשת רשות ערעור שעניינה זכאותו של תאגיד, ובפרט אגודה שיתופית, לקבל פיצוי בגין נזק לא-ממוני שנגרם לו עקב פרסום לשון הרע. השאלה המרכזית הייתה האם תאגיד רשאי לתבוע פיצויים לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, במסלול הדורש הוכחת נזק, גם כאשר הפגיעה בשמו הטוב לא תורגמה להפסד כספי ישיר.

בית המשפט דן בבקשה כבערעור ודחה את הערעור לגופו. נקבע כי אגודה שיתופית שנפגעה מפרסומי לשון הרע עשויה להיות זכאית לפיצוי בגין נזק לא-ממוני, ככל שהוכח כי הפרסומים פגעו במרקם החיים הקהילתי, בלכידות החברתית, בתפקוד האגודה ובנכונות חבריה לקחת חלק בפעילותה.

רקע:

המבקשים, יוסף ואיירין גרנות, הם בעלי נחלה במושב רמת רזיאל. המשיבה היא רמת רזיאל, אגודה חקלאית שיתופית המאגדת את רוב בעלי הנחלות במושב. בין הצדדים התנהל סכסוך ממושך, שמקורו באי קבלת המבקשים כחברים באגודה. במסגרת אותו סכסוך פרסמו המבקשים מספר פרסומים נגד גורמים מרכזיים בוועד האגודה, שבהם יוחסו לוועד פעולות פסולות, ובהן אכיפה סלקטיבית, שימוש בכספי האגודה למטרות לא כשרות, ונטילת כספים בלתי-חוקית מהתושבים לטובת מטרות אישיות של חברי הוועד.

האגודה הגישה נגד המבקשים תביעת לשון הרע לבית משפט השלום בירושלים. בית משפט השלום פיצל את הדיון לשאלת החבות ולשאלת הנזק, וקבע כי שלושה מתוך ארבעת הפרסומים מהווים לשון הרע. עוד נקבע כי למבקשים לא עומדות הגנות "אמת בפרסום" או תום הלב. בשלב הנזק נקבע כי האגודה הוכיחה נזקים בלתי-ממוניים, ובהם פגיעה במרקם החיים הפנימי במושב, יצירת שסע בין חברי האגודה ופגיעה במוניטין האגודה. לכן חויבו המבקשים לשלם לאגודה פיצוי בסך 80,000 ש"ח לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, וכן להפיץ תיקון לפרסומים. שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים, אך ערעוריהם נדחו. בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי אין לקבל את טענת המבקשים שלפיה תאגיד מנוע מלקבל פיצוי בגין נזק לא-ממוני בתביעת לשון הרע. מכאן הוגשה בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון.

טענות הצדדים:

לטענת המבקשים, תאגיד הוא ישות משפטית מלאכותית, שאינה מחזיקה ברגשות, בכבוד אנושי או באינטרסים לא-ממוניים במובן שבו האדם מחזיק בהם. לכן, לשיטתם, תאגיד יכול לתבוע פיצוי רק בגין נזק ממוני שניתן להראותו, כגון אובדן הכנסות או פגיעה כלכלית ממשית. המבקשים הוסיפו כי הכרה בזכותו של תאגיד לתבוע פיצוי בגין נזק לא-ממוני עלולה לעודד תביעות השתקה מצד תאגידים נגד מבקרים.

מנגד, המשיבה טענה כי המונח "נזק" בפקודת הנזיקין ובחוק איסור לשון הרע אינו מוגבל לנזק ממוני בלבד. גם תאגיד עשוי להיפגע בשמו הטוב, במעמדו הציבורי וביכולתו לקדם את מטרותיו. המשיבה הדגישה כי היא אגודה שיתופית שתכליתה אינה רק כלכלית, אלא גם קהילתית וחברתית, ולכן פגיעה במרקם היחסים במושב ובתפקוד הוועד מהווה נזק ממשי, גם אם קשה לכמתו בכסף.

דיון והכרעה:

בית המשפט העליון קבע כי יש לדחות את הערעור. השופט אלכס שטיין, שכתב את פסק הדין המרכזי, עמד על כך שחוק איסור לשון הרע מגדיר "אדם" ככולל גם "יחיד או תאגיד", ולכן תאגיד נכלל בגדר הנפגעים שהחוק נועד להגן על שמם הטוב. עוד נקבע כי סעיף 7 לחוק מאפשר פיצוי בגין נזק שהוכח, וכי "נזק" אינו מוגבל לנזק ממוני בלבד, אלא עשוי לכלול גם נזק לא-ממוני. השופט הדגיש כי לתאגיד אין רגשות, ולכן אין הוא יכול לסבול מעוגמת נפש או כאב וסבל כמו אדם פרטי. עם זאת, לתאגיד יש אינטרסים לא-ממוניים ממשיים, ובראשם מוניטין, מעמד ציבורי והערכה חברתית. פגיעה באינטרסים אלה עשויה להפוך את התאגיד לפחות אטרקטיבי ולפגוע בתפקודו, גם אם לא הוכח הפסד כספי ישיר. לכן, תאגיד שנפגע מלשון הרע רשאי לתבוע פיצוי בגין נזק לא-ממוני במסלול של סעיף 7 לחוק, ובלבד שהנזק הוכח. במקרה הקונקרטי, נקבע כי הנזק שנגרם לאגודה הוכח כדבעי: הפרסומים שיבשו את מרקם החיים הפנימי במושב, יצרו שסע בין חברי האגודה, ופגעו בנכונותם של חברי האגודה לקחת חלק בפעילות הקהילתית השוטפת ולשמש כחברים בוועד. לכן, גם אם לא מדובר בנזק כספי ישיר, מדובר בנזק ממשי לפעילותה ולתכליותיה של האגודה השיתופית.

השופטת רות רונן הצטרפה לתוצאה, אך הסתייגה מהקביעה הרחבה של השופט שטיין לפיה כל תאגיד, לרבות חברה מסחרית רגילה, עשוי להיות זכאי לתבוע פיצוי בגין נזק לא-ממוני שהוכח. לשיטתה, יש להבחין בין סוגי תאגידים: אגודה שיתופית, שמטרותיה כוללות עזרה הדדית, חיי קהילה ושיתוף, יכולה לסבול מנזק לא-ממוני; לעומת זאת, לגבי חברה מסחרית שמטרתה העיקרית השאת רווחים, השאלה מורכבת יותר. השופטת יעל וילנר הסכימה לעיקרי פסק דינו של השופט שטיין, וקבעה כי גם סעיף 7 וגם סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע מאפשרים לנפגע, ובכלל זה תאגיד, לתבוע פיצוי בגין נזק לא-ממוני שנגרם כתוצאה מפגיעה בשמו הטוב. עם זאת, היא לא הכריעה באופן סופי בשאלה האם דין זה חל באותה מידה גם על תאגידים מסחריים טהורים, משום שהמשיבה במקרה זה היא אגודה שיתופית ולא חברה מסחרית רגילה.

סיכום:

בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי אין להתערב בפסקי הדין של הערכאות הקודמות. נקבע כי אגודה שיתופית רשאית לקבל פיצוי בגין נזק לא-ממוני שנגרם לה עקב פרסום לשון הרע, כאשר הנזק הוכח בפועל. במקרה זה, הפגיעה באגודה לא התמצתה בפגיעה כלכלית, אלא באה לידי ביטוי בפגיעה במרקם החיים הקהילתי, בלכידות החברתית ובתפקוד מוסדות האגודה.

לפיכך, נותר על כנו חיוב המבקשים לשלם למשיבה פיצוי בסך 80,000 ש"ח, וכן נותרה על כנה הקביעה כי עליהם להפיץ תיקון לפרסומי לשון הרע.

ניתן היום, י"ח בחשון התשפ"ו, 9 בנובמבר 2025.