נדב תבע מהמועצה המקומית תל מונד הפסדים כספיים בסך כ- 3 מליון ₪ שנגרמו לו בעקבות השתתפותו במכרז
המועצה המקומית תל מונד פרסמה בשנת 2006 מכרז לקבלת הצעות לרכישת שני חצאי מגרשים לבניית מבנה מגורים דו-משפחתי, כאשר לפי המכרז המועצה היא הבעלים של המגרש.
נדב קוטרלסקי זכה במכרז, ושילם חצי מהסכום הנדרש בעת שחתם על הסכם המכר עם המועצה. כעבור זמן מה, נודע לנדב כי המועצה איננה בעלת המגרש אלא חברת הדרים תל מונד, ולכן סירב לשלם את החצי השני של עלות המגרש.
בשנת 2007 דיווחה המועצה לנדב כי היא הגיעה להסדר עם חברת הדרים במסגרתו בוצעו חילופי שטחים, וכי התחייבויות המועצה במכרז יתבצעו במלואן, ולכן שילם נדב את יתרת הסכום.
נדב טוען, כי חרף הבטחות המועצה חל עיכוב של למעלה משנתיים בהעברת בעלות המגרש על שם המועצה, ולכן עוד לא נרשמו זכויות המגרש על שמו. בעקבות זאת, נבצר ממנו לקחת משכנתא והוא נאלץ למכור את מניותיו של אביו בהפסד ניכר, לצורך מימון תשלום החצי השני בקניית המגרש.
לפיכך, פנה נדב לביהמ"ש לעניינים מנהליים ותבע מהמועצה פיצויים בשיעור של כמעט 3 מליון ₪, שכן המועצה הציגה מצג שווא לפיו היא הבעלים של המגרש והפרה את החוזה בכך שלא העבירה את זכויות והחזקה במגרש לידיו. בנוסף, טוען נדב, כי הצורך במכירת המניות של אביו גרמה לו הפסדים המצדיקים פיצוי מהמועצה.
מנגד, טוענת המועצה, כי היא ביצעה את שלה בהתאם לאמור בחוזה וכי איננה חייבת להעביר את הזכויות במגרש על שם נדב.
ביהמ"ש לעניינים מנהליים דחה את התביעה בשל היעדר סמכות עניינית, שכן לדעת ביהמ"ש, התביעה איננה דרישה לפיצויים שעילתה במכרז בהתאם לאמור בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, אלא בהסכם המכר, ולכן על התביעה להתברר בבימ"ש אזרחי כתביעה רגילה.
בהתאם לפסיקת ביהמ"ש, פונה נדב לביהמ"ש דנא, בטענה כי הסכם המכר הינו תולדה של המכרז וכי כל הפרדה בין המכרז להסכם המכר הינה הפרדה מלאכותית.
מנגד, מצדדת המועצה בפסיקת ביהמ"ש ומציינת כי אביו של נדב כלל לא היה צד למכרז ולכן אין להלין על כך שבימ"ש אזרחי צריך לדון בתביעה.
דיון והכרעה
ראשית, מציין ביהמ"ש, כי השאלה העומדת לפתחו הינה מהי תובענה לפיצויים שעילתה במכרז, והאם התביעה דנן נכנסת בהגדרה זו ולכן צריכה לדון בביהמ"ש לעניינים מנהליים.
ביהמ"ש מציין, כי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים נועד להסמיך באופן הדרגתי את בימ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים לדון בעניינים מנהליים הנדונים בבימ"ש העליון כבימ"ש גבוה לצדק. כמו כן, בעוד שהסמכות העניינית בבתי המשפט לעניינים מנהליים נקבעת בעיקר לפי העניין הנדון, ע"פ רשימת נושאים אשר נקבעו בחוק וכאשר אחד הצדדים הוא "רשות" כהגדרתה בחוק, הסמכות העניינית של בימ"ש האזרחיים הולכת אחר הסעד.
לכן, מציע ביהמ"ש שלוש אמות מידה לקביעת הסמכות העניינית בשאלה מה ייחשב לתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. האחת, הינה הבחנה בין תובע שזכה במכרז, לעומת תובע שלא זכה במכרז או שהמכרז בוטל או שהמכרז לא התקיים. לעומת תובע שזכה במכרז אשר יגיש תביעתו בביהמ"ש האזרחי, תביעת פיצויים בעקבות אי זכייה במכרז או בעקבות מכרז שבוטל או בעקבות מכרז שלא התקיים, תוגש בבימ"ש לעניינים מנהליים. השנייה, הינה הבחנה בין שלב המכרז לשלב החוזי, כאשר השלב החוזי מגיע לאחר הזכייה במכרז, ותביעתו בביהמ"ש האזרחי. השלישית, הינה הבחנה בין עילות מתחום דיני המכרזים לעילות מתחום הדין הפרטי-הכללי, כאשר טענות מתחום דיני מכרזים יידונו בבימ"ש לעניינים מנהליים, ועילות מתחום המשפט הפרטי יידונו בביהמ"ש האזרחי הרגיל.
בהתאם לאמור לעיל, פוסק ביהמ"ש כי ביישום שלושת המבחנים הנ"ל יוצא, כי מדובר בתובענה לפיצויים למשתתף שזכה במכרז, בגין הפרת הסכם מכר שנכרת בעקבות מכרז, כך שהתובענה עוסקת בשלב החוזי ולא בשלב המכרזי, ועילות התביעה אינן מתחום דיני המכרזים אלא עילות חוזיות ונזיקיות בדין האזרחי הכללי.
בנוסף, מציין ביהמ"ש, כי בענייננו מדובר בתביעה הכוללת סעד של אכיפה ופיצויים ולכן מקומה בבימ"ש אזרחי, שכן תובענה מנהלית יכולה להיות תובענה לפיצויים שעילתה במכרז.
בית המשפט דוחה את התביעה, ופוסק כי דין התביעה לידון בבימ"ש אזרחי.
בנוסף, פוסק ביהמ"ש כי המערערים יישאו בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪ כל אחד.
ניתן ב- כ"ד בטבת התשע"ג, 6.1.2013.
