סכסוך בין שכנים בקיבוץ הגושרים הוביל להגשת תביעת לשון הרע

המדובר בשתי שכנות הדרות בסמיכות אחת לשנייה בקיבוץ הגושרים. כאשר התובעת טוענת ששכנתה ממררת את חייה ומוציאה לשון הרע בגנותה, וכל זאת על מנת לפגוע בשמה הטוב ובזכויותיה הקנייניות.

הרקע

מלי ואילנה הן שכנות בעלות דירות מגורים בקיבוץ הגושרים. מלי טוענת כי מהיום בו החלה לגור בקיבוץ החליטה אילנה למרר את חייה ולהתנכל לה. ההתנכלויות כללו הגשת תלונות רבות אצל המשטרה, הווטרינר הרשותי ומנהלת הקהילה, במסגרתם טענה אילנה כי מלי מרעישה, עורכת מסיבות חצר, ומנהלת פנסיון כלבים בביתה. תלונות אלו הופרכו. לטענתה של מלי היא אכן מגדלת כלב בביתה, אולם הדבר לא מהווה מטרד כלל.  

עוד נטען, כי כאשר השכירה מלי את ביתה, אילנה החלה למרר את חייהם של השוכרים כדי לפגוע בזכויותיה הקנייניות ולאלצה למכור את הנכס. זאת עד אשר פנו השוכרים אל מלי בבקשה לעזוב את הנכס. בשל כל האמור, הגישה אילנה תביעה בגין לשון הרע וכן תביעה עפ"י החוק למניעת הטרדה מאיימת כנגד אילנה. לטענתה, מעשיה של אילנה גרמו לה נזק תדמיתי כבד ועקב כך היא הפכה ללעג וקלס בעיני חברי הקהילה, ולא זאת בלבד אלא שגם איבדה את מקור פרנסתה.

אילנה מצידה טוענת, כי עשתה ככל יכולתה לשמור על יחסים טובים עם מלי, וכי לא הייתה לה ברירה נוכח המטרדים שמלי יצרה, אלא לפנות יחד עם שכנים נוספים ולהתלונן על כך. טענתה העיקרית של אילנה היא, כי מלי יצרה מפגעים, לכלוך, ורעש, היא אימצה כלבים וחתולים רבים והניחה גרוטאות בשטחה שמשכו מזיקים. מעבר לאמור, טענה אילנה כי ההסכם עליו חתמה מלי עם הקיבוץ אסר עליה להשכיר את דירתה לשוכרים עם בעלי חיים, אך מלי הפרה ההסכם בבוטות.

דיון והכרעה

ביהמ"ש שמע עדויות הצדדים עצמם ואף עדים מטעמה של אילנה ומצא כי יש לדחות התביעה. במתן העדות הודתה מלי שהקימה בביתה עמותה לכלבים שבמסגרתה גידלה מספר כלבים ולא כלב אחד כפי שטענה בתביעתה. בנימוקיו כתב ביהמ"ש כי הרושם הוא שמלי היא בחורה צעירה שנתקבלה יפה בהגעתה לקיבוץ ע"י כלל החברים לרבות אילנה ובעלה, אולם חיבתה היתרה לכלבים וחתולים מהווה מטרד של ממש. עוד קבע ביהמ"ש כי התלונות שהגישה אילנה הינן תלונות לגיטימיות שנשלחו לגורמים הרלוונטיים ולכן אינם מהווים עילת תביעה כנגדה. ביהמ"ש מוסיף כי התובעת הפרה את החוזה שלה עם הקיבוץ בצורה בוטה בכך שהשכירה את הדירה שלא עפ"י הנהלים, וגידלה מס' רב של בעלי חיים.

באשר לטענתה של מלי בדבר עזיבתם של השוכרים, ביהמ"ש קבע כי לא הוכח שהשוכרים עזבו בגלל התנכלות מצידה של אילנה, מה גם שהשוכרים החזיקו כלבים בביתם ולכן עמדה לאילנה הזכות להתלונן על כך. בהתחשב בכל האמור ביהמ"ש קבע כי מלי לא הוכיחה אף אחת מטענותיה ועל כן התביעה נדחית.

סיכום

בהתחשב בכל האמור ביהמ"ש קבע כי מלי לא הוכיחה אף אחת מטענותיה ועל כן התביעה נדחתה. לאור ההוצאות הגבוהות יחסית, חייב ביהמ"ש את מלי לשלם לאילנה הוצאות משפט על הצד הגבוה בסך 1,200ש"ח.

ניתן ביום ד' בסיוון תשע"ו, 10 ביוני 2016, בהעדר הצדדים בבית המשפט לתביעות קטנות בצפת, בפני כב' הרשם הבכיר, מוהנד חליאלה.

ת"ק 37737-01-16 רוזנבאום נ' גופר