עוזר רשם האגודות דחה את בקשת בני הזוג גרוס להאריך את המועד בו יוכלו להגיש ערעור על פסק בוררות לפיו עליהם לסלק את ידם ממגרש המצוי בשטח מושב בית הלל
בפני עורך דין רמזי חוראני תיק מס' 907/458/09
עוזר רשם האגודות השיתופיות
ב ע נ י ן : בית הלל מושב עובדים להתיישבות
חקלאית שיתופית בע"מ.
ע"י ב"כ עוה"ד י. קורין ואח'
מרח' יוחנן בן זכאי ת.ד. 1616, טבריה
טל': 04-6790390 פקס': 04-6723003
ו ב ע נ י ן: ארז גרוס ת.ז. 059186403
עדית גרוס ת.ז. 059832824
על ידי ב"כ עו"ד יואל הילל
ת.ד. 11 מרכז מסחרי, ראש פינה 12000
טל': 04-6801031 פקס': 04-6801032
1. בתביעה שהגישה התובעת ניתן פסק דין ביום 16.6.2011 אך שוחרר לצדדים באיחור רב וזאת מפאת אי תלשום שכ"ט הבורר. העיכוב מעוגן בסעיף 33 לחוק הבוררות תשכ"ח- 1968, להלן: חוק הבוררות. על פי גרסת הנתבעים פסק הדין הומצא להם ביום 27.11.2011.
2. הצדדים סכמו ביניהם כי ההשגה על פסק הבורר תיעשה בערעור בפני כב' רשם האגודות השיתופיות או בורר שימונה מטעמו ועל ידו וזאת מכוח תיקון חוק הבוררות בסעיף 21א. תקופת הערעור הנה 30 יום מיום המצאת הפסק או מינוי הבורר לשמיעת הערעור הכל לפי המאוחר מבין שני המועדים.
3. פסק הבורר הורה, בין היתר, לנתבעים לסלק את ידם ממגרש 251, המהווה חלק מחלקה 14 בגוש 13126 בבית הילל ומורה להם לפנות את כל המטלטלין שלהם, בתוך שבעה ימים מיום המצאת פסק בוררות זה" (הדגש במקור ר.ח.).
ב. הנימוקים להארכת המועד, לעיכוב הביצוע ולביטול החיוב בהוצאות:
4. הנימוק להארכת המועד אליבא דהנתבעים הנו "סמיכות המועדים, בשל העובדה כי בקשה לעיכוב ביצוע הוגשה הן בפני כב' הרשם והן בפני כב' הבורר, ובכדי למצות את זכותם לערעור". מסיבה זו מבוקש מכב' הרשם להאריך את המועד להגשת ערעור ב - 30 יום נוספים.
5. מבין השורות ניתן להתרשם מהשיקול של חומרת הצו שניתן והמורה לפנות את הנתבעים מרכושם בפרק זמן קצר ביותר של 7 ימים. נימוק משלים זה צויין בהדגשה כנסיבה מחמירה, אם כי ברור כי בפן המהותי מדובר בעוד נימוק מדוע יש להיעתר לבקשה, לגרסת הנתבעים.
6. אשר לעיכוב ביצוע פסק הבוררות מדגישים המבקשים כי סעד הפינוי הנו סעד דרסטי המשנה את מצבם לרעה עד שלא יהא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה אם יתקבל הערעור. הדברים נכונים בעיקר לאור העובדה כי סיכויי המבקשים בערעור נוטים לטובתם (סעיפים 10 עד 13 לבקשה).
7. בסעיף 14 לבקשה מציינים המבקשים את סיכויי הערערור שהם עומדים להגיש ובו מסתמכים, בין היתר, על חוסר תום לבה של התובעת, אינטרס ההסתמכות של הנתבעים על כך כי פעלו בגלוי כל הזמן מול עיני האגודה, השקיעו השקעות ואף שלמו תמורה לתובעת, וכן הפגיעה הקשה שתיגרם לנתבעים נוכח הנגיסה המשמעותית מהשטח העומד לרשותם והפגיעה באיכות חייהם.
8. המבקשים מפנים חיצי ביקורת גם על החלטת כב' הבורר שהשית עליהם הוצאות על סך 1,500₪ בצירוף מע"מ אף שהפנייה אליו נעשתה בהנחית מישהו ממשרד הרשם.
9. לעניין המועד להגשת הערעור מזכירה התובעת כי ההליכים התנהלו על פי חוק הבוררותוהצדדים עצמם קבעו את מנגנון התקיפה של פסק הדין ועל פי חוק הבוררות. בכך הם קבעו למעשה את המועד להגשת הערערור על פי התוספת השנייה של חוק הבוררות. המועד הנו 30 יום מהמצאת פסק הבורר לצדדים, ובענייננו- בתוך 30 יום מהמצאתו לנתבעים. ראה סעיף ב' לתוספת השנייה של חוק הבוררות.
10. החלופה השנייה של קביעת מועד הגשת הערעור אינה רלוונטית לדעת ב"כ התובעת, מהסיבה הפשוטה כי זהות הבורר האמור לשמוע את הערערור נקבעה בדיון בין הצדדים מראש עוד ביום 8.9.2009. אי לכך המועד המאוחר מבין שתי החלופות על פי סעיף ב' לתוספת השנייה של חוק הבוררות הנו יום המצאת פסק הבורר לצדדים. המועד האחרון להגשת הערעור ובהתאם למועד המצאת פסק הדין למבקשים הנו 27.12.2011. בהקשר זה מציינת התובעת כי פסק הבורר היה ערוך ומוכן למעשה לשחרור מאז יום 16.6.2011, אלא שבשל מחדלם של הנתבעים שלא שילמו את שכרו של הבורר עיכב הוא את מסירת פסק הדין וזאת מכוח סמכותו על פי סעיף 33 (א) לחוק הבוררות.
11. אין הוראות בחוק הבוררות המתייחסות להארכת המועד. מסקנה אפשרית מכך הנה כי אין לרשם סמכות להארכת המועד. הדברים לא נאמרו מפורשות על ידי התובעת, אך צויין כי גם אם כך, הרי יש לפעול על פי המושכלות של הדין הכללי בעניין הארכת מועדים:
א. מכוח הדין הספיציפי של תחום הבוררות, הרי סעיף 27(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968 מציין מפורשות כי בקשה לביטול פסק בוררות תוגש לא יאוחר מ- 45 יום מיום המצאתו לצד החפץ בביטולו, אלא שהביטול ייעשה מנימוקים מיוחדים שיצויינו בבקשה.
ב. סמיכות הזמנים בין ההליכים בפני הבורר לעיכוב ההליכים לבין הגשת הערעור בפני הרשם כערכאת ערעור אינה רלוונטית. אין קשר בין השניים וחובה לעמוד במועדים להגשת הערעור בכל מקרה.
ג. אם כבר, מזכירה התובעת כי המועד להגשת הערעור על פסק בורר לפי דיני האגודות השיתופיות הנו 10 ימים בלבד. אם כך בהחלת כללי חוק הבוררות היה די זמן והותר להגשת הערעור- 30 יום מיום המצאתו לצדדים.
ד. אין בהגשת הבקשה לעיכוב כדי למנוע את הגשת הערערור עצמו או להיפך. אף אם מדובר בטעות מטעם בעל דין אין טעות זו מצדיקה היענות לבקשה.
א. פסק הדין נתן לנתבעים 7 ימים לפינוי וסילוק היד. מועד זה הסתיים ביום 4.12.2011 בהתחשב במועד המצאת פסק הדין (27.11.2011) והתקופה שקצב כב' הבורר (7 ימים).
ב. על אף המצאת פסק הדין ביום 27.11.2011 הגישו הנתבעים בקשתם לעיכוב ההליכים ביום 15.2.2011 דהיינו כעשרה ימים אחרי תום המועד לסילוק היד!
ג. אין בבקשה כל נימוק מדוע יש לעכב את ביצוע פסק הדין. התובעת זכאית ליהנות מתוצאות פסק הדין ואין לעכבו ללא טעם מיוחד. כאן מפנה התובעת להחלטה בבש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד נ(1) 668.
ד. על המבקש את עיכוב הביצוע להראות כי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות נוטים לזכותו באופן מובהק. זאת על פי הנאמר ברע"א 8460/08 איגוד ערים לענייני ביוב (אזור כרמיאל) נגד מקורות חברת המים בע"מ, (פורסם בנבו ביום 7.10.08). לא רק שבנטל זה הנתבעים לא עמדו , אלא שמלבד אמירות סתמיות כי סיכויי הערעור טובים לא פרטו מאומה!
ה. סיכויי הערעור הנם נמוכים ביותר. פסק הדין של כב' הבורר מפורט ומבוסס על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, דבר המפחית את הסיכויים לביטולו. בנוסף, הנתבעים הודו כי הם תפסו חזקה במבני הציבור שגם לשיטתם אינם זכאים לאחוז בהם.
ו. בנושא אי הנוחות שעלולה להיגרם לנתבעים- הם לא ציינו איזה נזק עלול להיגרם מאי עיכוב הביצוע של פסק הבורר. הדבר מראה כי לא ייגרם למעשה כל נזק מאי העיכוב ומשום כך דין הבקשה להידחות.
ז. הנתבעים באו בחוסר תום לב בכך שלא ביקשו מכב' הבורר מבעוד מועד את דחיית ביצוע ההחלטה למקרה שיינתן פסק דין לרעתם, זאת מחד גיסא, ומאידך גיסא כל אותו זמן הם לא קיימו את החלטת הבורר בדבר סילוק היד. בנוסף לכך- החזקתם במבני ציבור שלא כדין אף שהודו בכך ואף שלא צמחה להם תועלת ורק במטרה "לאותת לאגודה כי ניסיונותיה לפגוע בזכויותיהם, בחלקו האחר של מגרש 141 המקורי, לא יצלחו",כלשון כב' הבורר בהחלטה נשוא בקשה זו, הנה עוד הוכחה לחוסר תום הלב.
13. ההחלטה של הבורר מיום 21.12.2011; זוהי החלטת ביניים ואין סמכות לרשם לשמוע ערעור עליה משום שההסכמה של הצדדים התייחסה לערעור על פסק הבורר ולא על החלטות הביניים.
14. לבורר אין סמכות לדון בבקשה גם מסיבה אחרת והיא כי עם מתן פסק הדין ואחרי שקם הבורר מכסאו אין לו יותר סמכות לשנות מאומה מפסק הדין שהוא נתן אף אם הגיע למסקנה בדיעבד כי הוא טעה. הדברים מבוססים על האמור בספרה של המנוחה סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל בעמ' 772.
15. להתייעצות עם מישהו ממשרד הרשם אין מאומה עם היענות לבקשה. אין בעצם ההתייעצות כדי להקנות סמכות לבורר, מקום שאין לו סמכות כאמור. לכל היותר מדובר בטעות של צד בשל עצה לא נכונה שלו או של בא כוחו וכאלה טעויות אינן מצדיקות הארכת מועד או עיכוב הליכים לפי קביעות הפסיקה.
16. גם אני אחלק את הדיון בשלוש הבקשות שהמבקשים הגישו. אתחיל בבקשה להארכת מועד. אני מסכים עם ב"כ התובעת כי הנושא של הארכת מועד להגשת ערעור על ידי הבורר עצמו לא קיבל מענה מפורש או הולם בחוק. ראה סעיף 11 לעיל וכן סעיף 9 לתגובת ב"כ התובעת. אלא שדרכנו בהמשך אינה זהה.
א. כל המנגנון של שמיעת ערעור על ידי ערכאה שהצדדים עצמם בחרו הנו מנגנון חדש מאז נכנס תיקון סעיף 21א לחוק הבוררות לתוקף בשנת תשס"ט- 2008. אני מסכים אפוא עם ב"כ התובעת כי הסוגייה של הארכת מועד על ידי הבורר לא צויינה בחוק הבוררות. השאלה הנה אם מדובר בלקונה או שמא בהסדר שלילי? אני בדעה כי מדובר בלקונה ולא בהסדר שלילי. תוחלת החיים הקצרה של התיקון ומיעוט המקרים שהצריכו התייחסות לסוגייה זו עומדים מאחורי הכרעה בנקודה זו או לפחות מילוי הלקונה באמצעות החקיקה או למצער באמצעות החלטות המשפט המקובל נוסח ישראל, קרי הפסיקה.
ב. יהיה אשר יהיה המצב המשפטי הנתון, הרי ברור כי ההליך של שמיעת ערעור על ידי ערכאה שהצדדים מינו לעצמם צריך להתקיים. יש לאפשר לערכאת הערערור את קיום מלאכתה כדין. האפשרויות הבאות בחשבון במקרים כאלה הנן שלוש. האחת, הנה שליחת הסוגייה בצורת אבעיה לבית המשפט כדי שיכריע בנקודה זו, כשם שפועל בורר לפי חוק הבוררות מכוח סעיף טז לתוספת השנייה לחוק הבוררות; השנייה הנה החלטה כי לבורר אין סמכות בכלל ואז יגזור על עצמו שתיקה והימנעות מכניסה לעניין מלכתחילה או שתוענק לבורר הסמכות להכריע גם בנושאים ההיקפיים להכרעתו כמו הארכת מועד.
ג. שתי החלופות הראשונות אינן ראליות ואינן משרתות את קידום ההליכים התחליפיים לבתי המשפט, הן עלולות לפעול בניגוד לרציונל מאחורי התיקון של החוק ולהגביר את העומס עוד יותר על בתי המשפט. {אודות הרציונל מאחורי התיקון ראה למשל הפב (י-ם) 15975-12-10, הפועל ירושלים- העמותה לקידום הכדורסל בירושלים נ' אמיר כץ, מיום 15.12.2011 (פורסם בנבו)}. במקום שנקל על בתי המשפט נימצא מכבידים דווקא עליו, ולא זו הייתה מטרת הוגי הרעיון הראשונים. אם ישלח הבורר את העניין באמצעות אבעיה לבית המשפט, מן הסתם עשויה להידרש תגובת הצדדים ואז נקשה גם עליהם ונאריך בכך את המועדים. התוצאה הנה כי הליך הבוררות יאבד מזוהרו. ואם נקבע כי לבורר אין אפשרות אלא לקבוע כי אין לו סמכות, אנו מאיינים למעשה את המטרה מאחורי התיקון. בכל מקרה כזה לא יהא מנוס מפנייה לבית המשפט כדי שידון בבקשה להארכת המועד. בדרך תצוצנה שאלות נוספות להכרעה: כך למשל מי יכריע בבקשה, האם בית המשפט של ערעור (לרוב בית המשפט המחוזי) או שמא בית המשפט שמינה את הבורר. כידוע גם בית משפט שלום יכול למנות בורר ואף את ערכאת הערערור בהסכמת הצדדים מכוח סעיף 79ב לחוק בתי המשפט.
ד. החלופה השלישית הנה התואמת את מטרת המחוקק והצודקת בנסיבות. המטרה הנה לתת לבורר סמכות להכריע בשאלת הארכת המועד. בפן המהותי ניתן להצביע על הנימוק כי משנקבעה ערכאת ערעור על ידי הצדדים וזו קבלה הסכמת בית המשפט או ערכאת הבוררות הראשונה, חייב אתה להעניק לאותה ערכאת ערעור את מלוא הסמכויות כדי שתוכל להכריע לא רק בערעור עצמו אלא בכל השאלות ההיקפיות או הפרוצידורלאיות כגון הארכת מועדים, עיכוב הליכים וכו'.
ה. כשם שבית המשפט שהיה שומע את הערעור על החלטת בורר לפי חוק הבוררות או כשם שגוף מעין שיפוטי אחר השומע ערעורים, (כמו למשל רשם האגודות הישתופיות מכוח דיני האגודות השיתופיות) היה מוסמך לדון בבקשה להארכת מועד או לעיכוב הליכים של ההחלטה נשוא הערעור, כך יש לשוות לערכאת הערעור שהצדדים קבעו לעצמם מעמד שווה לבית המשפט על כל הדקויות, לרבות הארכת מועדים ועיכוב הליכים.
ו. חיזוק לגישה זו אני מוצא בדברים ששנינו בספרו של שטרוזמן, "ספר הבוררות", להלן: שטרוסמן, על פיהם "הסכמת בעלי הדין להעברת הדיון ...לבוררות מהווה גם הסכמה להסמכת בית משפט זה לדון בכל הנושאים הנובעים או הכרוכים באותה בוררות". ראה שטרוסמן, שם עמ' 295. הבלעדיות של בית המשפט המחוזי על נושאי בוררות פקעה מאז כניסת סעיף 79ב לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד- 1984 לתוקף ב- 13.2.1992. היא הועברה גם לבתי משפט שהחלו דנים בנושאי בוררות מכוח הסכמת הצדדים וזאת כדי לאפשר לאותה ערכאה לנהל את הליך הבוררות בעצמה, תחת אשר יפנו את הצדדים על כל דבר גדול כקטן לבית המשפט המחוזי. היגיון זה עומד גם מאחורי הענקת הסמכות לבורר כערכאת ערעור.
ז. על האף האמור לעיל, נדמה כי גם בהוראות חוק הבוררות עצמן יש לנו משענת המעמידה את הצדדים במקום בו היו מצויים אילו היה מדובר בפסק דין בפני בורר במסלול הקלאסי של החוק: סעיף 21א(ב) לחוק הבוררות מחיל את הוראות החוק החלות על בורר, הליך לפני הבורר ועל פסק הבוררות ובשינויים המחויבים, גם על בורר בערעור, על הליך בערעור לפני בורר ועל פסק הבורר בערעור. ניתן בהחלט להסיק מהוראות אלה גם בנושא הארכת מועד (וגם עיכוב הליכים) כי יכול הבורר היושב בדרגת ערעור להכריע בנקודות אלה, כפוף להוראות הפסיקה והחוק, כמו שבית משפט היה מכריע בבוררות שלא מכוח סעיף 21א הנ"ל.
ח. אומנם הבורר בדרגה הראשונה, או הבורר בכשירותו כערכאת ערעור, עוסק בפעולה מעין שיפוטית ולאו דווקא מנהלית (או - גם מנהלית), אך עדיין ניתן לשאוב הצדקה להענקת סמכויות בשאלות שמסביב והנחוצות להכרעה לגוף המחלוקת- גם מסעיף 17 לחוק הפרשנות תשמ"א- 1981 בייחוד סעיף 17 (ב) לחוק .
17. המסקנה מכך הנה כי ברמת העיקרון צודק להעניק לבורר, המתמנה על ידי הצדדים כערכאת ערעור, את הסמכויות להכריע גם בבקשות לעיכוב ביצוע וגם הסמכות להארכת מועד. על כל פנים כך אני קובע. יחד עם זאת מכך שקבעתי כי יש לבורר כערכאת ערעור סמכות להאריך את המועד או לעכב את ההליכים טרם אמרתי כי כל התנאים הנוספים על פי הפסיקה מתקיימים כאן וכי באופן אוטומטי יש לעשות כך. בחינת שתי סוגיות אלה הנה בחינה בפאזה אחרת שאבדוק להלן.
18. בחקיקה, בפסיקה ובספרות יש תמימות דעים כי הפעלת הסמכות להארכת המועד אפשרית, אך זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו. זהו הנוסח של סעיף 27(א) לחוק הבוררות, שאימץ את הנורמות הקבועות בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשל"ד- 1984, להלן: תקנות סדר הדין האזרחי וזוהי עמדת הפסיקה וגם הספרות המשפטית. ראה אוטולנגי, שם עמ' 1137- 1145. ראה גם שלמה נרקיס, עו"ד "פסק בוררות הלכה ומעשה" עמ' 390-398. נדבך נוסףשיש לקחתו בחשבון הנוסיכויי הבקשה בערעור גופא ויש כאלה שהוסיפו גם את משך הזמן שחלף מהמועד להגשת הערעור על פי הדין, למועד הגשת הערעור או הבקשה להארכה בפועל. ראה אוטולנגי, שם עמ' 1137 עד 1140. שם מובאות דוגמאות למקרים בהם הוארך המועד להגשת ערעור על פסק בורר וכאלה שלא היוו הצדקה להארכה. בכל מקרה ברור כי חובה לציין את הנימוקים הצדיקים את הארכת המועד. בפרשת יחזקאל נגד יחזקאל, המ (י-ם) 708/70 פ"מ עד (3) בעמ' 5 נדחתה בקשה להארכת מועד. במקרה זה טען המגיש את הבקשה כי "יש לו שלושה טעמים מיוחדחים המצדיקים את הארכת המועד: יש לו סיכוי מצויין שהפסק לא יאושר; ייגרם לו נזק רב אם הפסק יאושר; והפסק נוגד את תקנת הציבור". ראה אוטולנגי, שם עמ' 1138. הבקשה נדחתה תוך כדי ציון כי "הטעמים המיוחדים צריכים להתייחס לאיחור בהגשת בקשת ההתנגדות, הם צריכים לנטרל את האיחור וליטול ממנו את עוקצו. הטעמים דלעיל ייתכן ויש בהם, במידה ויוכחו, כדי להביא לביטולו של פסק הבוררות, אולם אין לראותם טעמים מיוחדים להארכת המועד להגשת בקשת התנגדות". יש לשים לב לעובדה כי טענה שפסק בורר נוגד את תקנת הציבור הנה טענה בעלת משקל העולה במשקלו על הנימוקים שציינו המבקשיםכאן ובכל זאת לא ניתנה שם הרשות להאריך את המועד.
19. על פי הדין הכללי הוכרו טעמים מיוחדים בדרך כלל כטעמים שאינם קשורים בבעל הדין עצמו, כמו מוות או מחלה (ואף לנימוקים אלה היו חריגים) או שהתרחשו ארועים שאינם צפויים מראש ולא ניתן היה להיערך לקראתם מבעוד מועד. ראה גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' עשירית עמ' 768 עד 773, להלן: גורן. לאינטרס ההסתמכות של הצד האחר יש חשיבות להחלטה אם להאריך את המועד אם לאו. ראה גורן, שם עמ' 769. ראה גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית עמ' 883-899, להלן: זוסמן.
20. מהכללים המנחים בסוגייה זו חשוב לציין כי "בקשה להארכת מועד יש להגיש ללא שיהוי, עוד לפני תום המועד או בסמוך ככל האפשר לפקיעתו. מחובתו של עורך הדין לדאוג להגשת הבקשה להארכת מועד כשהוא נוכח לדעת שלא יהיה מסוגל לעמוד במועד שהוקצב, או בסמוך ככל האפשר לאחר חלוף המועד". ראה גורן, שם עמ' 769.
21. מן הכלל אל הפרט בנקודה זו: פסק הדין היה ערוך ומוכן למסירה מאז יוני 2011 ופרסומו ומסירתו לצדדים עוכבה בעטיה של התנהגות הנתבעים על שלא שילמו לבורר את שכרו. בפועל נמסר פסק הבורר לנתבעים ביום 27.11.2011. המועד האחרון להגשת הערעור היה 27.12.2011, אך הוא לא הוגש עד היום. הגשת בקשות לעכוב או להארכת מועד בין לבורר ובין לערכאת הערעור אינה תחליף להגשת הערעור עצמו. הנתבעים לא עמדו אף בקרבת הסף של פעולה ללא השתהות כאמור מהציטוט מעמ' 769 הנ"ל מספרו של גורן. הם לא הגישו את הבקשה בתקופת הערעור, לא בסמוך לתום התקופה, אלא הרבה אחרי חלוף התקופה שקבע הבורר עצמו!. אם נזכור כי לאמיתו של דבר פסק הדין היה מוכן עוד מיוני 2011, הרי הציפיה לפסק דין לטובתם אמורה להיות שקולה לפסק דין לרעתם. מאז היה להם זמן די והותר להתכוננן לגרוע ולהכין את הסידורים למען סילוק היד. יוצא כי הנתבעים חדלו בהשתהות ארוכה, בלתי סבירה ובלתי מוצדקת. על סיטואציה זו ניתן להחיל את הדברים מזוסמן, שם, בעמ' 897 לפיהן: "כידוע, מייחס בית המשפט משקל למידת האיחור".
22. אשר לסיכויי הערעור אילו רק הוגש, וכנלמד מהבקשה להארכת מועד ועיכוב ההליכים, אינם נראים טובים וזאת בלשון המעטה. אין די בכך כי בעל דין יציין כי יש לו סיכויים טובים בערעור וכך נהיה. יש לפרט אותן נסיבות. ראה האמור בפרשת יחזקאל נגד יחזקאל כאמור בסעיף 18 לעיל. אפנה לדברי ב"כ המשיבה בנוגע לפסק הבורר כפי שצויינו בסעיף 12(ה) לעיל. הדברים אינם משוללים יסוד. אך גם גופא, ובאופן עצמאי אביע את דעתי: סעיף 29ב (א) לחוק הבוררות מציין מתי יש הצדקה להגשת ערעור אם הצדדים קבעו ביניהם תנאי שעל הבורר לפסוק לפי הדין המהותי. צריכה להתקיים "טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין". אנלוגיה ממצב זה לגבי פסק הבורר מלמדת כי אין זה המקרה.לא ראיתי כי יש טעות יסודית ביישום הדין כאמור בסעיף 29ב האמור, ולכן אין זה המקרה המתאים לשינוי פסק הבורר, גם אם היה הערעור מוגש בזמן. זאת ועוד, העילות לביטול פסק בורר בהתאם לסעיף 21א(ג) מצומצמות לעילות לפי הסעיפים 24(9) ו- (10) לחוק הבוררות דהיינו ניגוד לתקנת הציבור והתקיימות תנאים לפיהם היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור יותר. אף חלופה מהחלופות האמורות אינה מתקיימת כאן ולכן אף גופא סיכויי הערעור הנם אפסיים. למעלה מן הצורך ייאמר כי על אף הצמצום בעילות ההתערבות בפסק בורר לפי סעיף 21א לחוק, אין לומר כי ההליך או הצדדים לו עלולים להיפגע, שכן ההנמקה של הבורר כערכאת ערעור נועדה לאפשר לבית המשפט את הפיקוח על פסק הבורר. יש כאלה אף שמצדדים בפרשנות ליברלית לשתי העילות האמורות. ראה חוות דעתו של כב' השופט רובנשטיין בע"א 1168/07, יפה נוף, תחבורה תשתיות ובנייה בע"מ נ' מאיר הפלר עו"ד מיום 1.2.2009 (פורסם בנבו)- בעמ' 22 לפסק הדין. (בהערת אגב יצויין כי נפלה טעות קולמוס בחוות הדעת האמורה, עת צויין סעיף 129ב לחוק הבוררות, במקום 29ב לאותו חוק. ר.ח.).
23. נושא עיכוב ההליכים: הכלל הנו כי צד שזכה בפסק דין רשאי ליהנות מפרי זכיתו. ראה גורן, שם, עמ' 672. כמו כן "... הגשת ערעור או בקשת רשות לערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין שמערערים עליו". ראה זוסמן, שם עמ' 859. המקרים בהם עושה בית המשפט שימוש בשיקול דעתו ומעכב את הביצועהנם חריגים. כך למשל נוהגים בבקשות שאם לא יעוכב הביצוע ייגרם נזק בלתי הפיך לבעל הדין כמו פינוי מדירת מגורים, אך זאת לא מבלי לבדוק את סיכויי הערעור וכן להתחשב בהתנהגות הצד המבקש את העיכוב. ראה גורן, שם עמ' 676 וכן רע"א 667/01 עיזבון דרביה נ' היפר מוטל בע"מ, פ"ד נו(2) עמ' 5. הנטל להוכיח כי המבקש ייפגע פגיעה בלתי הפיכה, מוטל על מבקש העיכוב. האם עמדו הנתבעים בנטל זה? אני קובע בבטחה כי הם לא עמדו בנטל זה. לכאורה הפסיקה שהבאתי לעיל מצדדת בעיכוב ביצוע כשמדובר בנכס מקרקעין בעיקר דירת מגורים. אלא שהמבנים נשוא פסק הפינוי דכאן הנם בניינים ציבוריים המשמשים לצורכי ביטחון כמו נשקייה (אף בהודאת הנתבעים) ואינם מבני מגורים. פסק הפינוי אינו מתייחס לכל הנכס אלא רק לחלקו, כך שאין סכנה כי הנתבעים ייזרקו לכביש חס וחלילה אם יבוצע פסק הבורר על אתר. גם הפרמטרים האחרים שנשקלים אינם מדברים בשבחם של הנתבעים: הם לא הצביעו בפרוטרוט על סיכויי ההגנה בערעורם ובעצם חדלו במיוחד שעד כה לא הגישו אותו ערעור. עשו דין לעצמם בהגשת הבקשות לבורר וגם לערכאה זו בשיהוי בלתי סביר, והעיקר הנו כי אין מדובר בנזק בלתי הפיך. כל ההשקעות שהשקיעו יוחזרו וודאי אם היה מתבטל פסק הדין של הבורר. אינטרס ההסתמכות של הנתבעים בהשקיעם והחזיקם במקום ללא התנגדות של התובעת, (אף אם כך הוא המצב- ולא קבעתי מאומה בנקודה זו), נקטע למעשה עם מתן פסק הדין של כב' הבורר. אין לי צורך להיכנס לנקודה זו כפי שהובאה בפסק הבורר והיא מראה תמונה אחרת לגמרי- הנתבעים השלימו עם קבלת חלק מהמגרש ולא את החלק המתייחס למבני הציבור על האדמה שלהם ואף הגישו בעצמם את תשריט החלוקה המחריג את השטח הדרוש על ידם בהליכים אלה. (ראה סוף עמ' 3 ותחילת עמ' 4 לפסק הבורר). מנגד- אינטרס ההסתמכות של התובעת לקיום פסק הבורר הוא הוא שייפגע אם לא יבוצע פסק הדין על אתר. הנסיבות הנוספות שבהתנהגות הנתבעים והומבילים למסקנה כי אין לבוא לקראתם בנושא עיכוב הביצוע צויינו על ידי כב' הבורר בהחלטתו נשוא הערעור: החזקה במבנה הציבור לא מפאת צורך קיומי אלא מפאת הפעלת לחץ על התובעת לבל תפנה אותם. ראה סעיף 33 לתגובת ב"כ התובעת. ראה גם סעיף 43 לכתב ההגנה מטעם הנתבעים כמצוטט בפסק כב' הבורר בעמ' 2 ש' 28-29. גם הטענה המרומזת כי ביצוע הפינוי אמור להתבצע בתוך 7 ימים ובתקופה זו אין די כדי להתכונן, התייחסתי וקבעתי כי הנתבעים אמורים להיות מוכנים לתוצאה אפשרית שלא לטובתם עוד מיוני 2011. על כל פנים תחימת הזמן לביצוע פסק הבורר הנה בסמכותו ובנסיבות אין לומר כי החלטתו בלתי סבירה המצדיקה התערבות. אם לא די בכל אלה, הרי אי תשלום שכר הבורר עד כדי עיכוב פרסומו במשך כחצי שנה עד ששולם על ידי המשיבה ובמקביל הגשת בקשות לסעדים מהבורר ומהרשם הנם ההתגלמות של פעולה בחוסר תום לב. יוצא מכך, כי הנתבעים לא הצליחו להראות סיבה מוצדקת או טעם מיוחד מדוע יש לעכב את הביצוע של פסק הבורר.
24. הטלת ההוצאות על הנתבעים: בנקודה זו מבקשים הנתבעים לבטל את ההוצאות שהוטלו עליהם על ידי כב' הבורר וזאת בעיקר מהטעם שהם פנו אליו בבקשת העיכוב על פי הנחית או עצת מי ממשרדו של הרשם. נימוק כזה לא היה בו כדי להצדיק את ביטול ההוצאות. יחד עם זאת נדמה כי מזור ותרופה יוכלו הנתבעים למצוא במישור אחר אף שלא הועלה על ידם:
כב' הבורר בהחלטה לדחיית הבקשה לעיכוב הליכים קבע: "עם חתימתי על פסק הבוררות, פקעה סמכותי ליתן החלטות לעניין הפסק, למעט החלטות בבקשות הנוגעות לעניינים המנויים בסעיף 22 לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968, וכידוע סעד של עיכוב ביצוע איננו נמנה עם העניינים הנזכרים שם". השאלה הנה, אם אין סמכות לכב' הבורר להחליט לעניין הפסק למעט בקשות מכוח סעיף 22 לחוק הבוררות, מניין הסמכות להטיל הוצאות על הפונה? סמכותו של בורר נתחמת על פי ההסכמה של הצדדים ואישור בית המשפט ולא יותר. החוק עצמו נתן עוד סמכויות מצומצמות לבורר להשלים פרטים במגבלות של זמן (30 יום מיום המצאת פסק הבורר לצד המבקש- ראה סעיף 22(ב) לחוק הבוררות וכן במגבלות של מהות : לאמתו של דבר מדובר בתיקונים של טעויות דפוס, תיקוני טעויות קולמוס ועוד עילות שאינן נוגעות להכרעה המהותית שהוכרעה כבר על ידי הבורר. אם תרצה מדובר בהפעלת סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984, להלן: חוק בתי המשפט באופן משודרג (התווספה סמכות לפסוק בעניין הוצאות, ריבית וכו'). אם כך, ברור כי לא ניתנה סמכות לבורר לחייב בהוצאות שלא על פי סעיף 22 לחוק הבוררות. אחרי מתן פסק הבורר הופך הבורר לאדם זר לצדדים, נטול סמכויות לחייבם בכל מה שלא הוסמך לעשותו על פי החוק!. מסיבה זו אני קובע כי ההוצאות שחוייבו בהן הנתבעים על ידי כב' הבורר בהחלטתו מיום 21.12.2011 אינן כדין ודינם להתבטל. ב"כ התובעת ציין במפורש בתגובתו כי לבורר לא ניתנה סמכות לדון בבקשות ביניים וזאת תוך כדי ציטוט מהסכם הבוררות שקבע כי " מוסכם בין הצדדים כי על פסק הבורר..." (הדגש במקור). למקרה שתיטען טענה דומה גם לגבי סמכות הרשם אפנה לנקודות אלה כפי שצויינו בסעיף 16 וברישא לסעיף 17 להחלטתי זו.
סוף דבר, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד להגשת הערערור, כמוה גם את הבקשה לעיכוב הליכים. מנגד אני ניעתר לבקשה לביטול ההוצאות שהושתו על הנתבעים בהחלטת כב' הבורר מיום 21.12.2011.
לפנים משורת הדין ולאור התוצאה אליה הגעתי בקבלי חילקית את בקשת המבקשים, אין אני מחייבם בהוצאות בבקשה זו, וכל צד יישא בהוצאותיו הוא.
ניתנה היום 19 ינואר, 2012 כ"ד טבת, תשע"ב בהיעדר הצדדים. המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.
רמזי חוראני, עו"ד
עוזר רשם האגודות השיתופיות
בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
