בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות עורך דין רמזי חוראני. תיק מס' 111/408/2008 אביחיל- מושב עובדים של חיילים משוחררים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נגד תמר גולן

בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות                                        תיק מס' 111/408/2008

עורך דין רמזי חוראני

             להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ

             ע"י ב"כ עו"ד חגי שבתאי ו/או אריה שפירא ו/או ענת סער ואח'

                                                                                                                                 המשיגה/המשיבה שכנגד       

1.      תמר גולן ת.ז. 281339

2.      גלית (סיבק) גולן ת.ז. 059085761

ע"י עו"ד אלברק יוסף

מרח' רזיאל 3 נתניה 42470

טל' 09-8617282; פקס: 09-8621239 

     

1.      ביום 14.7.2013 הוגשה השגה מטעם המשיגה, אביחיל, מושב עובדים של חיילים משוחררים להתיישבות חקלאית בע"מ, להלן: המשיגה או האגודה או אביחיל, על פסק הבוררת, עורכת דין טניה יהב, להלן, עו"ד יהב או הבוררת מיום 3.7.2013.

2.      ביום 7.10.2013 הגישו המשיבות את תשובתן להשגה מטעם האגודה ביחד עם עיקרי טיעון "לערעור ולערעור שכנגד" וביום 17.10.2013 הגישה האגודה את תשובתה לערעור שכנגד. המשיבות ייקראו להלן: המשיבות, או המשיגות שכנגד או התובעות או משפחת גולן.

3.      ביום 8.1.2014 הוגשו עיקרי הטיעון מטעם האגודה ודיון פרונטלי התקיים בפניי ביום 15.1.2014.

4.      המשיבות, הגברת תמר גולן וגלית סיבק- גולן הגישו תביעה נגד האגודה במרץ 2013 וזו הועברה לעו"ד טניה יהב לשמיעתה בהליך בוררות.

5.      עיקר טענות המשיגות שכנגד בתביעה נגד האגודה הן: המשיגות שכנגד הנן אם ובת כשאב המשפחה ז"ל אינו בחיים. במהלך שנת 1951 (או 1950 כפי שכתבו במקום אחר בתביעה- ראה סעיפים 5+ 6 לתביעה) עלו בני משפחת גולן על הקרקע, הנחלה אז היתה קטנה מזו דהיום, "והאגודה וחבריה רכשו קרקעות מחד והבריאו קרקעות אחרות מאידך ובמהלך השנים הושלמו הנחלות החסרות, הוחלפו קרקעות בין חברים, הוחזרו משקים לאגודה וחולקו בין חברים אחרים, הכול בנוהל חיים רגיל".

6.      גודל הנחלה דהיום הנו 30 עד 90 דונם. תחילה קבלה משפחת גולן את חלקה א' בשטח של 8 ד' עליה הם בנו את ביתם, את הרפת ואת הלול ובשנת 1951 היה צורך להקטין את הנחלות כדי ליישב את חיילי מלחמת השחרור . אי לכך חולקה הנחלה ל 2 חלקים כך שכל נחלה עמדה על כ- 4 ד', ( סעיף 11 לתביעה). האגודה התחייבה מפורשות למשפחת גולן להשלים את הנחלה לנחלה בגודל מלא. בפועל עמדה הנחלה על שטח של 4.7 ד', עליה בנו את ביתם ומבני המשק השונים. לפי החלטת המוסדות המורשים של האגודה נסלל כביש שחילק את הנחלה לשניים, מה שנותר בידי המשיגים הנו השטח של 4.7 ד' כאמור לעיל "וזאת בנוסף לשטחים נוספים אשר היו בחלק מהנחלות אולם היו, באותה העת חלקם הגדול בעיבוד משותף, על ידי האגודה". (סעיף 18 לתביעה).

7.      נחלתם של המשיגים פחתה עד כדי 4 דונם בערך, אך "הדבר לא היווה בעיה מיוחדת לתובעים לאור העובדה שבמשק היו רפת ולול, והחלוקה גרעה משטח העיבוד ששימש גידול מזון ירוק ופרות". (סעיף 22 לתביעה)

8.      עם עליתם היו חברים מסוגים שונים כשהמשיגים שכנגד שלמו עבור חברות מלאה בשנת 1951. לחבר מלא היתה זכות לחלקה א' בשטח של 4-8 ד', אדמת פרדס עוד 8 ד' ואדמה כבדה- 12 ד'.

9.      האגודה החלה אט אט משלימה את החסר בנחלות, וביום 22.3.1951 קבלה האסיפה הכללית החלטה לבצע חלוקה מחדש בגוש 8316. בעקבות כך נשלחה הודעה למשפחת גולן (אז גולדין) ביום 28.3.1951 לפיה יישאר בידיה רק 4 דונם "וליתר האדמה המגיעה ... ידאג הוועד לתת לך במקום אחר". בעקבות כך התקיימה ישיבת וועד ביום 20.11.51 בה הוחלט "שהפיצוי לה"ה הרמן, בן משה וגולדין יינתן להם בטור (כך במקור, צ"ל בתוך) יתר החלקות שעליהם עוד לקבל".

10. ב- 8.2.1953 החליט הוועד לבצע הגרלה לחלוקת פרדסים לחברים החדשים. מי שהשתתף באותה הגרלה וזכה בתוספת אדמה היו שמונה חברים חדשים. המשיגים לא היו ביניהם, מכיוון שדובר בהגרלת חלקות בין חברים חדשים ולא בהקצאת אדמות לחברים הוותיקים.

11. המשיגים לא וויתרו על זכותם לקבל את שטח הפרדס ופנו מספר פעמים לאגודה כדי לקבל את חלקם בחלוקתו. סוף המהלך היה בהחלטה של האגודה שהחברים ישלישו או ישלמו מקדמה על חשבון העלות כדי לוודא שהמועמדים הנם אכן רציניים. בשנת 1961 אכן שלמה משפחת גולן את דמי המועמדות. יחד עם זאת לא קבלו בפועל את החלק בפרדס משום שיצאו הם בשנת 1961 לשליחות ביטחונית לחוץ לארץ למשך ארבע שנים. משחזרו נוכחו הם לדעת כי החלוקה נעשתה בלעדיהם, מקומם נפקד והוסבר להם ,כי אין הדבר פוגע בהם, מפני שהם אינם זקוקים לעמוד בתור וליטול חלק בהגרלה בהיותם חברים וותיקים, וכי ברגע הראשון שיתאפשר לאגודה לחלק מחדש את שטח הפרדס, יזכו הם בחלקם ללא הגרלה. (סעיף 41) .

12. במהלך השנים נפטר האב. משפחת גולן פנתה בשנת 1991 לאגודה ובקשה היתר לבניה לבתם כבת ממשיכה. אך פנייתם לרשויות התכנון גלתה להם להפתעתם, כי הנחלה הוגדרה בתור מגרש חקלאי ולא כנחלה יותר, דבר המאפשר בנית ידית מגורים אחת בלבד . כתוצאה אין רשויות התכנון או המנהל מסכימים לתת היתר בניה לבן הממשיך כל עוד מוגדרת הנחלה כמשק עזר על ידי האגודה. מאוחר יותר נודע למשיבות כי נחלתן בנויה משני משקי עזר אף שמעולם לא היתה כך וכי מעולם לא היה איחוד מגרשים, כי אם גריעת מחצית הנחלה בת ה – 8 דונם עם הבטחה להשלים את החסר. הגדרת הנחלה "כמגרש חקלאי" בתוכנית הבניה החדשה ופיצול הנחלה דהיינו הפרדת מגרש הבניה מהנחלה וקבלת זכויות מהוונות בו ישירות מהמנהל, אפשרו את בנית הבית לבן הממשיך. המשיגות שכנגד הצהירו, כי נודע להן על הפיכת הנחלה למשק עזר רק עת הגישו את הבקשה להיתר בניה לבת כבת ממשיכה. רק בעקבות סידור זה, אכן נבנה הבית כבית של בן ממשיך. (סעיף 61 לתביעה).

13. המשיגות שכנגד טענו בכתב התביעה, כי האגודה הסכימה למתן הכשר לפיצול רק אחרי שקבלה את הסכמתן לתנאים שנאלצו לחתום מכיוון שכלל אדמות המשבצת היו רשומות על שמה וזו תפסה אותן למעשה כבנות ערובה. הן הפנו לחוזה בינן לבין האגודה נספח כ"א.  המשיגות טענו כי דבר אחד לא היה שנוי במחלוקת והוא כי מדובר בחלוקת נחלה ולא של משק עזר.

14. התובעים מודים, כי הליך הפיצול הושלם עם אישור משרד הפנים ביום 4.1.1998 שבסופו נדרשה משפחת גולן לבניית ביתם. סעיף 68 להשגה.  אלא שעל אף זאת פנו המשיבות שוב לאגודה כדי להשלים את הקרקע. הגדרת המנהל את הנחלה כמשק עזר אינה מהותית אלא סמנטית והמנהל יכול לשנות בקלות את המינוח אם רק תודיע לו על כך האגודה.

15. להשלמת התמונה, ציינו התובעים כי "ישנה עתודת קרקע להשלמת נחלת התובעים" (סעיף 71) ובה דרשו את ההשלמה ל 30 דונם.

16. האגודה הגישה כתב הגנה בפני כב' הבוררת בו טענה, כי בני משפחת גולן גרים באגודה מזה כששים שנה, החל משנת 1951 במגרש בן 4 דונם, הוא מגרש 45 בגוש 8316 על פי תב"ע עח/10/1 ורק כעת נזכרו לתבוע את האגודה להשלמת קרקע שכביכול הובטחה להם על ידי האגודה. האגודה בקשה לדחות את התביעה מכל אחד ואחד מהנימוקים להלן:

א.    יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. התובעות טענו, כי בשנת 1951 לקחה מהם האגודה 4 דונם והבטיחה להם פיצוי. רק בחלוף ארבעים שנה פנו לאגודה כדי לממש את ההבטחה. האגודה הכחישה כי היו פניות במהלך אותה תקופה אליה כדי לממש את ההבטחה.

ב.     האגודה השיבה עוד במרץ 1991 באופן חד משמעי וברור, כי היא דוחה את התביעה. רק בחלוף 17 שנה נוספות הגישו המשיבות את תביעתן ללא הצבעה על שינוי נסיבות כלשהו ומכאן הטענה, כי חלה התיישנות על תביעת המשיבות. האגודה מפנה לנספח יב' לכתב התביעה. בכל אחת ואחת מהתחנות האמורות חלפה תקופת ההתיישנות ואין מקום להיזקק לתביעה היום.

ג.       יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי. בהשתהות התובעים להגיש תביעתם יש משום שימוש בלתי סביר בזכות התביעה, פגיעה בציפייה הלגיטימית של האגודה שלא תיתבע לאחר שישים שנה, הדבר גרם נזק ראייתי לאגודה, שכן לא כל המסמכים הנחוצים להוכחת עמדתה מצויים כיום בידיה. בנוסף המשיגות שדרו בהשתהותם זו וויתור על מימוש ההבטחה שניתנה למשפחתן, מה גם שעצם ההבטחה מוכחשת היא על ידי האגודה.

ד.     יש לדחות את התביעה מחמת היותה תיאורטית. לחילופין טענה האגודה כי התביעה הנה תיאורטית שכן אין בידיה רזרבות קרקע לחלוקה לתובעים ודינה להידחות משום כך. מאז תחילת שנות השישים לא נתקבלו קרקעות חדשות כלשהן לשטח המשבצת. בנוסף לכך, מאז הקמת מינהל מקרקעי ישראל בשנת 1962, אין לאגודה כל סמכות או כשירות להעביר קרקעות לחברים או למאן דהוא ללא הסכמת המינהל. זאת ועוד, תקן הנחלות באגודה הנו 109 והיום ישנן כבר 111 נחלות, דהיינו יש שתי נחלות בעודף. מכאן חוסר יכולת האגודה להעביר כל שטח לאגודה.

ה.    יש לדחות את התביעה לגופו של עניין: את תביעת התובעת מס' 1 יש לדחות משום שאין היא חברה באגודה בשל וויתורה על החברות לטובת התובעת מס' 2, מדובר במשק עזר וכך הוא רשום במנהל ואין מדובר בנחלות. יש לדחות את התביעה של התובעת מס' 2 מפני שההתחייבות הנטענת נעשתה מול ההורים ולא מולה ואין יריבות בינה לבין האגודה. אין התובעים מחזיקים בחלק מהנחלה שלהם כמופיע בסעיף 5 לתביעה, אלא מחזיקים במגרש שהנו משק עזר בשטח של 4 דונם ותו לא. אין מדובר בהרחבת שטחים אלא החלפת קרקעות בין החברים לבין עצמם, וכי מאז 1933 עת נוסדה האגודה, לא היו יותר מפעמים בודדות של הרחבת השטח של האגודה, ומאז שנות השישים המוקדמות לא היתה כל הרחבה של שטח האגודה. אף ששטח הנחלה הנו 30 ד' אין בפועל ולו נחלה אחת בשטח העולה על 25 ד'. המשיגה לא התחייבה מעולם להשלמת השטח המוחזק על ידי משפחת גולן לנחלה ואין כל ראיה כי המשיבות החזיקו בשטח של 8 ד'. מזה עשרות שנים אין בידי התובעות רפת ולול, אלא דירות להשכרה אותן משכירות המשיבות בכסף. האגודה מפנה לנספח ב להגנתה בו מצוין כי מדובר בשתי דירות נופש. אין האבחנה שעושות המשיגות שכנגד אודות סוגי חברות: חברות מלאה לעומת חברות מוגבלת, נכונה ואין לה כל בסיס. מעולם לא קבלו המשיגות שכנגד או משפחתן אדמה מהאגודה לפרנסה מחקלאות, אלא קבלו את האדמה עם התיישבותם ביישוב ללא כל תמורה. ההחלטה מיום 22.3.1951 אינה קיימת אצל הנתבעת ולידיעתה לא התקבלה מעולם החלטה כאמור. המכתב ששלח מזכיר האגודה למשיבות אין לו תוקף משפטי מחייב וכי החלטת האסיפה הכללית היא המחייבת.

מעולם לא ניתנו אדמות למשפחת חרמון ובן משה כפיצוי על מה שנלקח מהם, אלא מה שזכו בו בהשתתפות בהגרלה שמשפחת גולן סירבה ליטול בה חלק.

אין הנימוק שמעלות המשיגות שכנגד לאי השתתפות בהגרלה נכון, לא הובטחו לוותיקים זכויות יתר, מה גם שאין משפחת גולן נכללת בכלל החברים הוותיקים, שכן האגודה נוסדה בשנת 1933 ומשפחת גולן עלתה לקרקע בשנת 1950- 1951.

האגודה לא התחייבה להעביר אדמה למשיבות אלא מסרה כי השטח המיועד לנטיעת הפרדסים נמצא בבדיקה ולא הגיע הזמן לחלוקתו.

משלא השתתפו בני משפחת גולן בהגרלה הוחזר אליהם כספם. (סעיף 60).

התובעת מס' 2 ובעלה לא התקבלו מעולם כבנים ממשיכים. הם החזיקו במשק עזר ואף עמדו על קבלת הטבות של מי שמחזיק במשק עזר. בעלה המנוח של המשיגה שכנגד מס' 1 בקש בשנת 1964 הנחות חוב כי הוא בעל מקצוע שהחזיק משק עזר, ולפי כך יש להפחית החובות המוטלים עליו. (סעיף 71 להגנה- קטע ראשון). גם בפניות המשיבות ובא כוחם הן דאגו לציין, כי הן בעלי משק עזר. ראה פירוט פניית אבי המשפחה בסעיף 71 לכתב הגנה. תחילה נמסר משק העזר למשיבה מס 2 ובעלה כתושבים, אך מאוחר יותר הם שינו את הסטטוס שלהם לחברים על ידי כך שקבלו את משק העזר לבעלותם ומאז הפכו לחברים באגודה. זאת ועוד, הסיווג של המגרש כמשק עזר נעשה על ידי המנהל ולא על ידי האגודה. את זאת עשה המנהל עוד בשנת 1973! .

17. ביום 3.7.2013 נתנה כב' הבוררת את פסק הבוררות בו היא קבעה, כי בידי משפחת גולן היו 8 דונם, מהם נלקחו 4 דונם לצורך יישוב מתיישבים חדשים. כך עולה לדעת הבוררת מפרוטוקול הדיון ביום 28.3.51 (נספח ג לתצהיר לאוני- מזכיר האגודה) והן מפרוטוקול הדיון של האסיפה הכללית מיום 7.10.1951.

18. הבוררת קבעה עוד, כי קק"ל אכן הקצתה שטח נוסף של 70 ד' ל- 7 חלקות בתמורה למה שנלקח מהחברים ליישוב המתיישבים החדשים. כן קבעה כי מי שפעל לתוספת האמורה הנם בני משפחת המשיבות. להוכחת הדבר מפנה הבוררת לנספח ז' לתצהיר התובעת. ראה סעיף 40 ו- 41 לפסק הבוררות.

19. כמו כן הפנתה הבוררת להחלטת הוועד מיום 28.6.51 שמפנה לאסיפה הכללית וממנה עולה כי ניתנו למשפחת המשיגות 8שכנגד דונם. (נספח ג' לתצהיר לאוני המפנה לאסיפה הכללית) . הבוררת מפנה גם לאסיפה הכללית מיום 7.10.51 בה רואים, כי התעורר וויכוח אודות השטח שנמסר ולדידה הובטחו 8 ד.

20. הבוררת קבעה, כי נלקחו מהמשיגות שכנגד כמו גם מאחרים, כגון משפחות חרמון ובן משה, אדמות והן נשארו רק עם 4 דונם.חיזוק למסקנה זו היא מוצאת בנספח ג' לתצהיר המזכיר לאוני כאמור לעיל, לפיו נשארו בידם רק 4 דונם בלבד, וכי הועד הבטיח לדאוג לתת את יתר האדמה במקום אחר. (סעיף 49 לפסק הבוררות). הבוררת נתנה תוקף מלא לאותו מסמך ודחתה את הטענה כי החלטת האסיפה מיום 28.3.51 בוטלה אחר כך על ידי הוועד בהחלטה מיום 28.6.51, הן בשל חוסר הסמכות של הוועד לבטל החלטת האסיפה והן משום שאין זה גלוי מנוסח החלטת הוועד, כי הוא מבטל את החלטת האסיפה.

21. עוד קבעה הבוררת כי משפחת המשיגות שכנגד הנה ממשפחות המייסדים ומראשוני המתיישבים, "הם רכשו קרקע כדי להקים את ביתם ובתחילה אף התפרנסו מרפת ולול שהיו מצויים בחצר ביתם". מאחרים נלקחו אדמות לאותה מטרה, אך הוחזרו אליהם בעוד שמה שנלקח מהמשיבות לא הוחזר אליהן על אף ההבטחה לעשות כך.

22. כב' הבוררת דחתה את מבוקשן של המשיבות לקבלת נחלה שלמה, זאת כמופיע בסעיף 63. היא קבעה, כי לא שוכנעה שהאגודה הבטיחה להם נחלה מלאה ואף הפנתה לתיאור הקרקע בה החזיקו משפחת גולן כמשק עזר החייב במס מופחת ואף ביקש להפחית את המסים החלים עליו. היא דחתה את הטענה לזכאות להשלמת נחלה מלאה גם בשל המצב האובייקטיבי, שכן האגודה בנויה מ 109 נחלות מוכרות בעוד שבפועל יש כבר 111 נחלות. ברור כי אין להוסיף הכרה בעוד נחלה, כך קבעה הבוררת.

23. לעניין טענת ההתיישנות קבעה כב' הבוררת, כי אין לקבל את הטענה. הסיבה לדחייה הנה תשובות האגודה למשיגות שכנגד כמופיע בנספחים כא' ו- כב' לתצהיר המזכיר. במסמכים אלה צוין, כי האגודה הקימה צוות לבדיקת הנושא, ולכן ברור לדידה של הבוררת, כי כל עוד אין האגודה דנה בנושא, אין לומר כי עברה תקופת ההתיישנות והרי צריכה האגודה תחילה לבדוק את המצב ולהחליט לכאן או לכאן.

24. לאור העובדה כי התביעה התקבלה בחלקה, חייבה הבוררת את האגודה בתשלום הוצאות בסכום של 6,000 בתוספת מע"מ.

25. ביום 14.7.2013 הגישה האגודה השגה על פסק הבוררת בה בקשה לבטל את פסק הבוררת מכל אחד ואחד מהנימוקים שצוינו בפני כב' הבוררת: התיישנות מפני שהעילה הנטענת נוצרה בשנת 1951 לדעת המשיבות , שיהוי, וויתור ומניעות. כמו כן חידדה האגודה מספר טענות נוספות: הבוררת חרגה מסמכותה עת פסקה למשיבות סעד שהן עצמן לא בקשו, דהיינו מסירת 4 ד' נקיים וראויים לעיבוד כשהמשיגות עתרו להשלמת הנחלה עד כדי 30 ד'. פסק הבוררות אינו תקף משום שהוא ניתן בחלוף זמן בלתי סביר מאז תום שלב העדויות וללא מינוי תקף. הדיון האחרון הסתיים ביום 22.12.2010 הגשת הסיכומים תמה ביום 3.10.2011 בעוד שפסק הבוררות ניתן רק ביום 3.7.2013! המינוי של הבוררת פג תוקפו ביום 4.11.2010 ולכן אין לו יותר תוקף והפסק בטל.

26. הבוררת טעתה בכך שלא נתנה משקל להיעדר הסמכות למסור שטח כלשהו למשיגות ללא ההסכמה של מנהל מקרקעי ישראל (רמ"י), בהיותו הבעלים של הקרקע. פסק הבוררות שמטיל חובה למסור שטחי רמ"י למשיגות שכנגד מבלי שרמ"י היתה צד להליכים אינו בר ביצוע ואינו מחייב אותה. אין בדיקת הנושא מחדש מהווה ביטול ההחלטה הדוחה את בקשת המשיגות ואין בה כדי להריץ מחדש את מרוץ ההתיישנות. גם אם תלך האגודה לפי הפרשנות המיטיבה עם המשיבות, הרי לכל המאוחר נודע להן באופן פסקני כי תביעתן להוספת שטחים נדחית בשנת 1991, לכן חלפו יותר משבע שנים מאז עד להגשת התביעה ודין התביעה להידחות מפאת התיישנות.

27. הבוררת טעתה בכך שלא נתנה משקל מיוחד לנזק הראיתי שנגרם לאגודה בהפעלת ההליכים בחלוף 60 שנה. כל מסמך שאינו בנמצא ויכול לתמוך בעמדת האגודה יש לזקוף לחובת המשיגות שכנגד דווקא.

28. לגוף העניין טענה המשיגה, כי המסמך המקים את הזכות הנטענת של המשיגות בוטל הן בהחלטת הוועד יום 28.6.1951 והן בהחלטת האסיפה הכללית מיום 7.10.51. זאת ועוד, המסמך הנטען אינו ברור ומסוים, הוא כללי ומעורפל, מה גם שהוגש שלא באמצעות עורכו ולכן אין לו כל תוקף. בנוסף לכך, מסמך זה מפנה להחלטת האסיפה הכללית מיום 22.3.1951 שמעולם לא נמצאה ולא הוצגה. בהקשר לאותו מסמך טענה האגודה, כי אין למסמך תוקף בהליכים שבפנינו גם משום שהוא מופנה לבנימין גולן ז"ל ולא לתובעות.

29. ביום 11.8.2013 הגישו המשיבות ערעור שכנגד ותשובה לערעור האגודה. את עיקרי הטיעון לערעור ולערעור שכנגד הגישו המשיגות שכנגד בסביבות 7.10.2013 (אין רישום תאריך הפקס או משלוח דואר- מופיעה תרשומת בכתב יד). בערעור שכנגד מבקשות המשיגות שכנגד לקבוע, כי טעתה הבוררת בכך שהיא זיכתה אותן רק ב 4 דונם נוספים ולא ב 20 ד' ועד ל - 28 דונם מקרקעות האגודה.

30. המשיגות שכנגד "הקדימו תרופה למכה" וציינו בערעור שכנגד כי מאחר ותלויה ועומדת בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין לא חלף המועד להגשת ההשגה. בנוסף טענו המשיגות שכנגד, כי טעתה הבוררת בקביעתה כי מלכתחילה בקשו המשיגות שכנגד השלמת הנחלה עד כדי 18 דונם ולכן אינן זכאיות לתוספת עד 28 ד'. לדעתן, בעת השלמת הנחלה ל 18 ד- בשנות החמישים היתה אפשרות לאגודה להשלים רק עד 18 ד' באין קרקעות, אך התהליך הנו תהליך דינמי. כעת יש אפשרות להשלמה עד כדי 28 דונם וחובה היתה על הבוררת לפסוק כך.

31. אין לקבל את עמדת האגודה שמתגוננת בארבע סוגי טענות שיכולות להיות סותרות: הכחשה גורפת כי הובטח למשפחת גולן מאומה או שאינה מצליחה לאמת את ההבטחה הנטענת במסמכי האגודה, טענה כי אף אם מגיע למשיגות שכנגד השלמת הקרקע, אין בידי האגודה מספיק קרקע כדי לקיים את התחייבותה, וכן טענות שיהוי וטענת התיישנות. המשיגות שכנגד טענו כי הובאו ראיות ותצהירים של יורשי חברים מנוחים לעומת תצהיר של מזכיר האגודה שהנו בעל תפקיד רק משנת 2000. ברור, כי יש להעדיף את עדויות החברים הוותיקים שהנם בנים של חברים מנוחים או וותיקים עוד יותר.   המשיגות שכנגד מוסיפות, כי האגודה התייחסה אל מה שמחזיקות כנחלה, כך הופיעה אדמתם בתוכנית תב"ע עח/1/10 משנת 1961, ורק כשבאו לבנות בית לבתם כבת ממשיכה בשנת ,1991 נודע להן כי נחלתן הפכה למשק עזר.

32. אין הטענה של האגודה, כי אין בנמצא קרקע למסור למשיבות נכונה, שכן הוכח קיומן של 19 ד' קרקע חלקן ללא בעלים או אדמה כבדה זאת מלבד המזבלה והקרקע הציבורית בשטח כולל של 15 ד' ובנוסף יש השטח של ה- 130 דונם של בית הגדודים. המשיגות שכנגד מפנות לעדות מזכיר האגודה מר לאוני בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון בפני הבוררת. (סעיף 2.11 לערעור שכנגד).

33. טענה נוספת נטענה על ידי המשיגות שכנגד והיא החובה שאינה מוגבלת בזמן לפעול בשוויוניות ולספק נחלה מלאה למשיבות. הדבר מעוגן בסעיפי התקנון, כך למשל בסעיף 4. אין זה נכון כי המינהל הוא שמחלק את האדמות או קובע את הנחלות. הוא רק מחכיר לאגודה את המשבצת וזו מקצה לחברים על פי רשימה שהיא מעבירה אחר כך למנהל ולקק"ל. לכל אלה יש להוסיף, כי לאגודה יש קרקעות נוספות שלא קיבלה דרך המינהל בחוזי חכירה ישירים משנת 1936 ואין למנהל כל זכות להתערב בהן.

34. אדון תחילה בטענות שהנן בעלת גוון מקדמי. המשיגה טענה בסעיף 9 לתגובתה לערעור שכנגד, וכן בסעיף 101 לעיקרי הטיעון ובדיון בפניי (עמ' 4 קטע רביעי), כי המשיגות שכנגד פעלו בניגוד לפסק הדין של כב' נשיאת בית המשפט המחוזי מחוז מרכז (השופטת הילה גרסטל), לפיו המועד להגשת ערעור על פסק הבוררת הנו 10 ימים מקבלת פסק הבוררת. פסק הדין של כב' בית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להסכמה שבין הצדדים, לענייננו: סעיף 4 להסכם המאושר. (ראה נספח ד' להשגת האגודה).

35. המשיגות שכנגד ציינו עוד עם הגשת הערעור שכנגד, כי המועד להגשת הערעור לא חלף ובנו על בקשה לתיקון טעות סופר שהן הגישו. לאמיתו של דבר, יש יותר מאשר אינדיקציה, כי הצדק עם המשיגה. ראשית, פסק הדין של כב' הנשיאה השופטת גרסטל וההסכם, לו היא נתנה תוקף של פסק דין, הנם ברורים וחד משמעיים. את הערעור על פסק הבוררת יש להגיש בתוך 10 ימים מקבלת פסק הבוררת. שנית, הבקשה לתיקון פסק הבוררות בטענה של טעות קולמוס או תיקון טעות סופר נדחתה ובהחלטת כב' הבוררת מיום 3.10.2013 אף נשמעה נימה של "לא היה מקום להגשתה": זהו נוסח סעיף 10 להחלטת כב' הבוררת:

"בענייננו אין מדובר בטעות סופר או בהשלמה שכן בפסק הבוררות נקבע במפורש כי לתובעת אין נחלה, והיא זכאית להשלמת קרקע ל- 8 דונם בלבד".

" בסעיפים 66 ו- 67 לפסק הבוררת נקבע במפורש: "... לא שוכנעתי כי לתובעות או מי מהן זכות להשלמת קרקע לנחלה מלאה... על כן דוחה את טענת התובעות לקבלת תוספת קרקע של 20 דונם להשלמת קרקע לנחלה מלאה" (הדגש במקור. ר.ח.).

מכאן המסקנה, כי מלכתחילה לא היה מקום להגשת הבקשה לתיקון טעות הסופר, הנטענת, בפסק הבוררת.

שלישית, הבקשה לתיקון טעות הסופר הוגשה בחלוף 11 יום מיום מתן פסק הבוררות (ביום 3.7.13 ניתן פסק הבוררות והבקשה לתיקון הטעות הוגשה ביום 14.7.2013). לא היתה כל מניעה להגיש את הערעור או את ההשגה על פסק הבררות ובמקביל לבקש את ההחלטה לתיקון טעות סופר, או לכרוך את כל הטענות במסגרת אותה השגה שהיה על המשיגות להגיש בפני הרשם. רביעית, את הערעור שכנגד הגישו המשיגות ביום 11.8.2013 דהיינו כמעט בחלוף קצת פחות משלושים יום מהגשת הבקשה לתיקון פסק הבוררות. בהתחשב בטווח המועדים שנקבע לתקיפת פסק הבוררות הן בפקודת האגודות השיתופיות (סעיף 52(4)(ב) לפקודת האגודות השיתופיות ותקנה 19(א) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים),תשל"ב-1972) והן בפסק הדין של כב' הנשיאה השופטת גרסטל, ברור, כי הגשתה בחלוף כחודש ימים מהגשת הבקשה לתיקון טעות סופר, במקום 10 ימים, איננה סבירה ובספירה של אותו טווח זמן חייבות היו המשיגות שכנגד לפעול. חמישית, בפועל הגישו המשיגות שכנגד את הערעור שכנגד שלהן ביום 11.8.2013 בעוד ההחלטה של כב' הבוררת הדוחה את הבקשה לתיקון פסק הבוררות ניתנה ביום 3.10.2013, דהיינו הן הגישו את הערעור שכנגד בטרם קיבלו את ההחלטה של הבוררת. מדוע הן עשו כך? התשובה הנה פשוטה: כי בינתיים הוגשה ההשגה מטעם האגודה ביום 14.7.2013 ונאלצו הן לפעול כשהזרקור שלהן לקביעת זמן הפעולה היה מועד הגשת ההשגה של האגודה, והפסיק המועד לקבלת החלטת הבוררת בבקשה לתיקון פסק הבוררות לשחק כל תפקיד. אם ביום 11.8.2013 טרם התקבלה החלטת כב' הבוררת בבקשה לתיקון טעות הסופר הנטענת, אז מדוע בכל זאת הגישו המשיגות שכנגד את ההשגה חודשיים כמעט לפני קבלת ההחלטה בבקשה לתיקון? זה מראה, כי המשיגות שכנגד יכלו להגיש השגה גם לפני קבלת ההחלטה בבקשת התיקון ובמסגרת ה- 10 ימים שקובע הדין ופסק הדין של כב' הנשיאה!.

אשר על כן לא היה מקום לכרוך את הגשת הערעור שכנגד בקבלת ההחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר.

36. על אף האמור, לא ראיתי מקום לחסום את המשיגות שכנגד מהגשת הערעור שכנגד וגם זאת מכמה סיבות: ראשית, מכיוון שיש לעשות את הכול כדי לא לחסום את דרכו של בעל דין לגשת לערכאות בהיות הגישה לערכאות זכות יסוד בסיסית שהוכרה על ידי הפסיקה. ראה עא 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [60 עמ'] , נא (3) 577; רעא 9567/08 כרמל אולפינים בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (בפירוק)ו- רעא 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון , נח (1) 827. שנית, מפני שתקנה 18 (ב) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב- 1972, להלן: תקנות הבוררות, אינה קובעת תאריך יעד עד מתי ניתן לבקש את תיקון טעות הסופר בפסק דין. אמת, אין הכוונה היא להגיש בקשות כאמור עד לעולמי עד, אלא כמובן בתוך זמן סביר. הבורר המתמנה מטעם הרשם, ולדידי מכוח של קל וחומר, גם הרשם או נציגו השומעים את ההשגות על פסק הבוררות, אינם קשורים בכללי הפרוצדורה אלא רק בדין המהותי, והם יכולים לפעול בדרך הנראית להם צודקת כדי להגיע להכרעה יעילה וצודקת במחלוקת בין המתדיינים. ראה ח. נועם. אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה, מהד' 2010 עמ' 583 וכן תקנה 13(א) לתקנו הבוררות. הגשת ההשגה בחלוף כשלושים יום, אלמלא הנימוקים שצייתי לעיל וכן להבא, לא היתה מוצדקת בנסיבות אחרות. (פסק הבוררות ניתן ביום 3.7.13 ואת הערעור שכנגד הגישו המשיגות ביום 11.8.2013). שלישית, אין תקנות הבוררות מפותחות דין ומפרטות מנגנון בירור מתי מגישים בקשה לתיקון טעות סופר ומה עם הזמן שחולף עד לקבלת החלטה בבקשה?. במקרה כזה אני יכול להנחות את עצמי בדין החל בסדרי הדין בבתי המשפט. בתיקון בתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984 (תקנה 398א), להלן: תקנות סדר הדין האזרחי נקבע, כי המועד להגשת ערעור על החלטה או פסק דין שניתן בהיעדר על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי יימנה מיום מתן ההחלטה של בית המשפט בבקשת הביטול. אין ספק, כי התיקון בא לחזק יותר את זכות הגישה לערכאות ולמנוע התדיינויות סרק כשיש אפשרות, כי הערכאה הדיונית תיעתר לבקשה לביטול ולא יהא צורך בניהול כפל דיונים הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור. גם מסיבה זו אני רואה הצדקת מה לאפשר את שמיעת הערעור שכנגד. רביעית, האגודה בין כה הגישה השגה ואין בפנינו ייזום הליך נפרד מטעם המשיגות שכנגד. אי לכך כדי להגיע להכרעה מושכלת בכל המחלוקות שבין הצדדים וגם מכוח הסמכות הטבועה בבית המשפט או הערכאות הדיוניות השיפוטיות או המעין שיפוטיות, ראיתי לנכון לאפשר את שמיעת ההשגה שכנגד.

37. אין ספק, כי הטענה המרכזית של האגודה הן בפניי והן בפני כב' הבוררת, הנה הטענה של התיישנות על כל גרורותיה:, שיהוי, וויתור נזק ראייתי וכו'. מלאכה לא קלה מוטלת עליי להכריע במחלוקת זו. מהרגע הראשון התכחשה האגודה לזכות כלשהי למשיבות, אך גם הקדימה לכך את הטענה המקדמית של התיישנות במובן המורחב כאמור לעיל.

38. המשיגות שכנגד בססו את הזכאות לדחיית טענת ההתיישנות על אירועים בנקודות זמן שונות (אם תרצה לומר- תחנות זמן), שכל תחנת זמן כאמור, הביאה לביטול מרוץ ההתיישנות ותחילת פרק זמן חדש במרוץ ההתיישנות. הדבר נעשה אף בצורת שדרוג ושיפור הטענות שלהן בכיוון זה. תחילה הן הצהירו כי נמסרה להן חלקה א' כנחלה בשטח של 8 דונם, ועליה הם בנו את ביתם את הרפת ואת הלול. (סעיף 10 לכתב התביעה). לדעתן זה היה בשנת 1950. משהיה צורך ביישוב מתיישבים חדשים בעקבות מלחמת השחרור נלקחה מהן כמחצית החלקה א' ונותרו הן עם 4.7 דונם בלבד. משפחת גולן קיבלה מכתב מיום 28.3.1951 בו הודע לה, כי החלק שיוותר בידיהם הנו 4 דונם, וכי ליתר האדמה המגיעה להם ידאג הוועד לתת להם במקום אחר.  אסיפה כללית התקיימה ביום 7.10.51 ועל אשר הוחלט בה למדו המשיגות שכנגד ממכתב הוועד מיום 20.11.1951 לפיו משפחות גולדין (גולן כיום) ובן משה יפוצו מיתר החלקות שעליהם עוד לקבל.  התביעה של המשיגות שכנגד הנה תביעה לאכיפת התחייבות. ראה סעיף 17 לכתב התביעה. מטבע הדברים סדרת מכתבים והחלטות אלה הם הם הבסיס לעילת התביעה של המשיגות שכנגד.

39. נקודת זמן נוספת עליה הצביעו המשיגות שכנגד הנה החלטת הוועד מיום 8.2.53 לפיה הוחלט על חלוקת חלקות הפרדס בין 8 חברים חדשים. שמם של בני משפחת גולן לא היה ביניהן.(סעיף 34 לתביעה).

40. התחנה הכרונולוגית הבאה הנה פנית בני משפחת גולן לאגודה מיום 7.11.59 לפיה הפנו לתשובת האגודה אליהם מיום 9.7.58, כי עניין מסירת פרדס מצוי בבדיקת מומחים וכי כאשר יהיה הדבר אקטואלי תדון האגודה בעניין. גם כאן נענו בני משפחת גולן בתושבה מיום 17.11.59, כי חלוקת שטח הפרדס עדיין לא הגיעה והנושא עדיין בטיפול. עוד תחנת זמן היתה בשנת 1960 עת נדרשו חברים להשליש את תמורת הפרדס כדי לוודא, כי מדובר בחברים רציניים הקושרים את גורלם לגורל האגודה והם אכן שלמו את התמורה שנדרשה.

41. בשנת 1961 נכנסה לתוקף תוכנית מתאר חדשה בה מופיע משק גולן כנחלה. הם עצמם נסעו בשליחות ביטחונית למשך 4 שנים. גם כשחזרו בני משפחת גולן מהשליחות בחוץ לארץ נוכחו לדעת, כי היתה חלוקת פרדסים חדשה והם לא נטלו בה חלק. על אף זאת המשיכה האגודה לדעתם להבטיח להם הבטחות.

42. הנקודה הבאה הנה שנת 1991 בה בקשה משפחת גולן לתת מגרש לבתם כבת ממשיכה וכשבדקו את המצב התכנוני נוכחו לדעת, כי הנחלה שלהם הפכה למשק חקלאי ומשק עזר המוגבל בבניית יחידת דיור אחת. כדי לאפשר את הבנייה ונוכח סירוב המנהל לאשר בנית יותר מיחידת דיור אחת, נאלצו בני משפחת גולן להסכים להפרדת מגרש הבניה המתוכנן מהנחלה וקבלת זכויות מהוונות בו ישירות מהמנהל. לשם כך נדרשה הסכמת האגודה וזו נתנה אותה אך זאת בתנאים שהיא קבעה ותוך כדי החזקת המשיגות "כבני ערובה". התנאים כללו בין היתר גם מימון הבניה , ההוצאות הנלוות והפיתוח על חשבון המשיגות שכנגד עצמן. ראה הנספח כא' שהנו הסכם מיום 3.3.1996. הליך זה הסתיים בסופו של דבר ביום 4.1.98. (סעיף 68 לכתב התביעה).

43. אחרי קבלת מבוקשם של המשיגות שכנגד, שבו הן לאגודה בדרישה להשלמת הקרקעות בהיות הנחלה נחלה חסרה. ראה סעיף 68 לכתב התביעה. לפניה זו נענו המשיגות בנספחים כב' ו- כג' לתביעה מאוגוסט 2004 בה הודיעה האגודה לפונים, כי "הועד דוחה את דרישת משפחת גולן לתוספת שטחים כלשהם בגין שטחים אשר, לטענתה של משפחת גולן, נלקחו ממנה בשנות החמישים". יצוין כי הנספח כג הנו מענה לפניית המשיגות שכנגד מיום 23.7.2004. דהיינו עברו מאז ההסכם עם האגודה בשנת 1996 10 שנים- ומאז השלמת הסוגיה של הפיצול בשנת 1998- 6 שנים. התקפה הראשונה הנה תקופה המקימה התיישנות בעוד שהתקופה והשנייה יש בה לכאורה שיהוי.

44. האגודה עמדה על טענתה, כי קיימת התיישנות, שכן מאז 1951 חלפו עד להגשת התביעה כשישים שנה (57 שנים ר.ח.) ומאז קבלת התשובה של הדחייה אחרי השלמת הפיצול עברו כ- 17 שנה. האגודה הפנתה לנספח יד לתביעה שהנו תשובת האגודה מיום 11.3.1991. תשובה זו היתה חדה וחלקה בה נדחתה דרישת האגודה להשלמת קרקע. אי לכך חלוף 17 שנים מאז הנה בוודאי תקופה שמבססת את תקופת ההתיישנות.

45. נראה לי, כי כב' הבוררת לא הקדישה ככל הנראה מספיק מחשבה לטענת ההתיישנות והיא קבעה בסעיף אחד בלבד (סעיף 68 לפסק הבוררות), כי אין תחולה להגנת התיישנות. זאת מדוע? התשובה הנה: כי האגודה ענתה במכתב מיום 20.4.2005 נספח כא' לתצהיר המזכיר של האגודה ונספח כב' מיום 13.6.06 "כי הועד קיים ישיבה ביום 20.4.2005 והחליט למנות צוות לבדיקת הנושא אשר יתכנס בחודש יוני".

46. אתמודד עם שאלת ההתיישנות דווקא מהנקודה האחרונה לעיל בה קבעה כב' הבוררת, כי תקופת ההתיישנות לא חלפה, וכי לאמתו של דבר החל מרוץ התיישנות חדש עם מתן תשובת האגודה בשנת 2005. "כל עוד האגודה דנה בנושא ובדקה אותו לא ניתן לומר כי התחיל מרוץ ההתיישנות". ועל כן אני דוחה את טענת ההתיישנות", כך קבעה כב' הבוררת. עם כל הכבוד הראוי, אין אני יכול לקבל את ההנמקה של כב' הבוררת בנושא ההתיישנות:

א.    אין בהודעה של הועד משנת 2005, כי הוחלט להקים צוות לבדיקת הנושא כדי לקטוע את מרוץ ההתיישנות. המצב עובר לאותו יום של תשובת הוועד הנו, כי יש דחיה פוזיטיבית של עמדת המשיגות שכנגד בכמה הזדמנויות. האחרונה שבהן היתה התשובה של האגודה משנת 1991. מעצם האמירה, כי מוקם צוות אין מסיקים, כי ההחלטה מבוטלת ומתחיל מרוץ התיישנות מחדש. לכל היותר ניתן אולי להסיק כי תקופת ההתיישנות הוקפאה, אך גם את זה לא טענו המשיגות שכנגד וגם כב' הבוררת לא קבעה. הבוררת קבעה, כי עצם העברת המכתב האמור למשיגות שכנגד הביא לביטול ההתיישנות. הדבר דומה רעיונית ואף בדרגת שכנוע פחותה בהרבה, לערעור שמגיש בעל דין על פסק דין. עצם הגשת ערעור אינה מביאה לא לביטול וגם לא לעיכוב ביצועו. אי לכך, אין לקבוע, כי עצם התשובה שצוות יבדוק את הנושא מביאה היא לביטול החלטות פוזיטיביות קיימות שדחו את העמדה של המשיגות שכנגד.

ב.     כתבתי כי בשתי הזדמנויות לפחות נענו המשיגות שכנגד או משפחת גולן פוזיטיבית, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי עמדתם נדחתה. כך למשל בנספח יד לכתב התביעה של המשיגות (נספח יט' לתצהיר מזכיר האגודה מר גל לאוני) נאמר על ידי הועד: "לסיכום הנושא, ובהתאם לנמצא, אין הועד רואה עצמו כיכול (צ"ל יכול ר.ח.) לשנות את העובדות שנוצרו ב- 40 השנים האחרונות ושאיש לא ערער עליהן". אי לכך זוהי תחנת זמן מהותית ביותר בה הודיעה האגודה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי היא דוחה את בקשת משפחת גולן וכי אין פניה מיועדות לתת נפקות לכל הבטחה שנטען כי ניתנה להן. מכאן שהמועד לתקוף תשובה זו החל לכל המאוחר באותו יום. גם אם תאמרנה המשיגות, כי אין זה נכון שלא ערערו על קביעה זו, (כאמור בסיפא של אותו מסמך), הרי הנטל להראות מתי כן הוגש ערעור על עובדות אלה, מה היתה תשובת האגודה ומה היו תוצאות הערעור על אותן קביעות ועובדות מוטל על המשיגות שכנגד. אירועים אלה מטבע הדברים קדמו לתאריך 11.3.1991 הוא התאריך של תשובת הוועד. בנטל להוכחת כל אחד ואחד מהאירועים המחוללים האמורים לא עמדו המשיגות שכנגד ולכן אין מנוס מהמסקנה, כי ביום 11.3.1991 ניתנה תשובה נוקבת וחדה של האגודה, כי אין בכוונתה להיענות לבקשת משפחת גולן. מאז ניתן היה לתקוף את ההחלטה האמורה לכל היותר במרץ 1998 ולא בשנת 2008. אי לכך אני קובע, כי המועד לפעול לקבלת הזכויות הנטענות מכוח ההבטחה למשפחת גולן בשנות החמישים חלף זה מזמן מאז מרץ 1998.

ג.       גם במישור ההירארכיה של אורגנים שנתנו את ההתחייבויות כעדות המשיגות שכנגד, לעומת זהות האורגן שהצהיר כי לא יכבד אותה התחייבות, הרי מדובר בתשובה של הוועד בה דחה את עמדת משפחת גולן, לעומת התחייבות נטענת על ידי הוועד מיום 28.3.1951. אי לכך אותו דרגה שהפעילה נורמה משפטית לטובת משפחת גולן הנה אותה דרגת סמכות קרי הוועד אשר ביטלה את ההבטחה. אין כל יתרון בפעולת הוועד שנתן את ההתחייבות הנטענת לטובת משפחת המשיגות שכנגד על פני הסמכות של אותו אורגן שדחה את עמדתם, אדרבא, החלטת הוועד שבטלה את התחייבות הנטענת הנה החלטה מאוחרת ועדיפה על פני ההחלטה הראשונה. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. אי לכך גם בפן הנורמטיבי קונסטיטוציוני, יכולה תשובת הוועד ממרץ 1991 לעמוד בפני עצמה ולקבל נפקות מלאה בבטלה כל התחייבות קודמת של הועד.

ד.     הודעת הוועד מיום 28.3.51 בוטלה למעשה בהחלטת הוועד מיום 28.6.51. הדבר מאושר בהחלטת הוועד מיום 28.6.51 (נספח ג לתצהיר המזכיר מר גל לאוני בה צוין כי "כל אחד מאלה שנתקבלו לחברות... החדשים מקבלים רק 4 דונם מגרש כפי המקור" . הוראת הביטול ניתנה אחרי ההתחייבות הנטענת של הוועד ממרץ 1951. מטבע הדברים החלטה מאוחרת של הוועד הדנה באותה סוגיה מבטלת את ההחלטה הקודמת של אותו ערכאת ואורגן, קרי הוועד.

ה.    לא רק זאת, אלא שביום 7.10.1951 התכנסה האסיפה הכללית ודנה באותה סוגיה בדיוק, והתקיימה הצבעה בשאלה האם למסור 4 דונם או 8 דונם וזה מה שנכתב בנספח ד לתצהיר המזכיר: "ההצבעה נעשתה התוצאות דלקמן: 31 קולות בעד 4 דונם ו- 30 קולות בעד 8 דונם. חמישה קולות היו פסולים" . ההחלטה הזו של האסיפה הכללית הנה החלטה מאוחרת לזו של הוועד ממרץ 1951. אי לכך בשני מדדי בדיקה עדיפה היא על ההחלטה של הוועד: זו היא החלטה מאוחרת בהשוואה להחלטת הוועד ממרץ 1951 מחד גיסא והיא החלטת האסיפה הכללית מול החלטת וועד מאידך גיסא. מכל אחד ואחד משני הטעמים האמורים, ברור כי החלטת האסיפה הכללית מבטלת את החלטת הוועד.

ו.       אין אני מביא את השתלשלות הדברים כדי לקבוע את הזכויות לגופו של עניין בפן המהותי, אלא כדי לתמוך בעמדתי כי החל מהחלטת האסיפה הכללית השתכללה נקודת זמן של תחילת מרוץ התיישנות, ומשפחת גולן יכלה לתקוף אותה במהלך שבע שנים מאז החלטת הוועד או האסיפה הכללית. החלטות אלה ביטלו את ההודעה של הוועד המחוללת את הזכאות הנטענת למשפחת גולן ולכן צריכה היתה משפחת גולן לתקוף החלטה זו בפרק זמן של 7 שנים. היא לא עשתה כך.

ז.      בקובעי, כי החלטות סופיות וברורות של הוועד ושל האסיפה הכללית לדחיית בקשת המשיגות ניתנו מזה זמן רב (ראה ההחלטה של הוועד מיום 28.6.1951 והאסיפה הכללית מאוקטובר 1951) וכי תשובה מוגדרת, מסוימת סופית וברורה לדחיית עמדת המשיגות ניתנה גם ביום 11.3.1991, קובע אני, כי על פי כל אחת ואחת מנקודת הזמן האמורות, חלפה תקופת ההתיישנות. אי לכך ברור, כי גם באותן נקודות זמן שטענו להן המשיגות שכנגד הנופלות בתווך בין שתי נקודות הזמן האמורות, חלה בוודאי התיישנות, ודרכן של המשיגות שכנגד חסומה לתבוע את האגודה. זהו המצב לגבי פניית משפחת גולן מ 7.11.59, תשובת האגודה מיום 17.11.1959, השינויים שנדרשו בשנת 1960 לחלוקת אדמות הפרדס מאוקטובר 1960, תוכנית המתאר מיום 21.6.61 (חח/10/1) לפיה הוגדרה הקרקע של משפחת גולן כנחלה והחלוקה למספר משפחות למעט משפחת גולן בשהותם בחץ לארץ. כל אלה הן נקודות זמן המצויות בתווך בין ההחלטה מאוקטובר 1951 להודעה ממרץ 1991. על כן גם לגביהן חלה הגנת ההתיישנות.

ח.    כתב התביעה הוא המסמך הראשון המחולל את זכויות תובע בעל דין . בכתב התביעה ציינו התובעות (המשיגות שכנגד דכאן) כי "התביעה כאן היא לאכיפת ההתחייבות ולהשלמת הנחלה". אי לכך מדובר בתביעה חוזית לאכיפת התחייבות שניתנה ביום 28.3.51. אכיפת זכות על פי עילה חוזית אינה עומדת לעד והיא צריכה לדור בד' אמותיושלחוק ההתיישנות. פעולת המשיגות אינן דרות בכפיפה אחת עם דרישות חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, להלן: חוק ההתיישנות, ולכן אין מנוס מקבלת עמדת האגודה.

ט.    למען הזהירות, שאלתי את עצמי שמא הוכחו אירועים או נסיבות שיש בהם כדי להביא להפסקת מרוץ ההתיישנות, ונחה דעתי כי אין בנמצא עובדות כאמור. לשם כך אני פונה לפרק ב לחוק ההתיישנות. הכלל לפי החוק הנו כי תקופת התיישנות בשאינו מקרקעין הנה 7 שנים. ראה סעיף 5 לחוק ההתיישנות. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. ראה סעיף 6 לחוק ההתיישנות. גם לפי האמור בכתב התביעה הרי מדובר בתביעה לאכיפת התחייבות שנולדה במרץ 1951. אי לכך זהו המועד בו נולדה עילה התביעה וברור, כי מאז חלפה לה מזה זמן רב תקופת ההתיישנות. האם מדובר בטענת אונאה או תרמית שיצדיקו את תחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות? התשובה לכך הנה שלילית הן בפן המהותי והן מפני שאף המשיגות עצמן לא העלו טענה כזו בכתב התביעה ובכלל. האם יכולות המשיגות שכנגד להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולטעון כי נעלמו מעיניהן עובדות המבססות את עילת התביעה שלא באשמתן? התשובה הנה בוודאי שלילית. הן ידעו על עמדת האגודה עוד משנות החמישים ואין מקום לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. האפשרות התאורטית היחידה שיכלה לעלות בנסיבות הנה הפעלת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, קרי הודאה בכתב או בבית משפט של האגודה בזכותן של המשיגות שכנגד על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. המשיבות לא הראו כל הודאה כאמור של האגודה לא בבית משפט ולא בהודאה בכתב בין בתקופת ההתיישנות ובין אחריה בזכותן ושיש בה כדי להריץ מחדש את תקופת ההתיישנות. כל אשר הסתמכה עליו כב' הבוררת הנם המסמכים כא' לתצהיר המזכיר מר לאוני וכן נספח כב'.

עיון בנספח כא' לתצהיר המזכיר מלמד, כי הוא התייחס בעיקר לבקשת גלית וחזקי סיבק למועמדות. אך גם בנושא של החזרת הפרדס, נאמר שם מפורשות כי "הדבר נראה תמוה ובלתי סביר לאחר 53 שנה" וכי וועד המושב בישיבתו מיום 20.4.05, החליט למנות צוות לבדיקת הנושא".

עם כל הכבוד, אין רואים בתשובה זו הודאה בכתב בזכות המשיגות שכנגד לקבלת כל קרקע נוספת. אדרבא, יש בתשובה תהיות על עצם הפניה בחלוף 53 שנה. על כל פנים אין בה הודאה עם מסוימות, סופיות וגמירות דעת. העובדה שצוין בתשובה, כי ימונה צוות אין בה כדי להקים זכות בלתי הדירה למשיגות שכנגד. לא למיותר לציין שוב, כי האסיפה הכללית ביטלה את החלטת הוועד שממנו למדו המשיגות שכנגד על הזכויות בקשר להשלמת הקרקע באוקטובר 1951, וברור, כי הוועד אף אם ראו בו המשיגות שכנגד כמבטיח להן זכויות מחדש (ולא אמרתי כך), אינו מוסמך לבטל את החלטת האסיפה הכללית. המכתב מיום 5.6.2005 לא ביטל את המצב שהיה קיים עובר לאותו מכתב, אלא ציין כי צוות יבדוק את הנושא.

י.       אין מדובר בעילה של הפרת אינטרס ההסתמכות על תשובה זו או תשובות דומות של האגודה. גם אז היה צורך להוכיח את תנאי הזכאות מכוח עיקרון אינטרס ההסתמכות, כמו הבטחה על ידי מי שמוסמך לתת הבטחה כזו, שינוי מצב המסתך על ההבטחה לרעה וכן שיקולי הצדק המונעים מהמבטיח להפר את הבטחתו. ראה עא 9412/03 עמי חזן נ' פקיד שומה נתניה, פ"ד נ"ט (5) 538; עא 7401/00 יחזקאלי נ' עו"ד מרדכי גולסקה, כונס נכסים, פ"ד נז (1) 289 ו- דנא 2401/95 רות נחמני נ' דניאל נחמני פ"ד נ (4) 661.

יא.לא רק שאין הצדקה לתת נפקות לאותו מכתב משנת 2005, אלא שהשתלשלות העניינים על פי התיעוד שהומצא לתיק הבוררת ובפניי, מלמדת כי המשיגות שכנגד או משפחת גולן עשו שימוש לרעה בהליכים. המשיגות שכנגד עצמן ציינו, כי התנאי להיענות האגודה והמנהל לבנית בית על ידי מי מבני משפחת גולן כבן ממשיך היה הפיצול של הנחלה, דהיינו הפרדת מגרש הבניה המתוכנן מהנחלה וקבלת זכויות מהוונות בו מהמנהל ישירות. ראה סעיף 59 לתביעה. המשיגות שכנגד טענו בסעיף 62 לתביעה, כי האוגדה החזיקה את התובעות כבני ערובה ונאלצו הן לקבל את תכתיבי האגודה בהיותה החוכרת הראשית של המשבצת. אלא שהמשיגות שכנגד חזרו ופנו לאגודה בבקשה להשלמת הנחלה אחרי שבנית הבית של הבן הממשיך הסתיימה. ראה סעיף 69 לתביעה. אף בהנחה, כי האגודה החזיקה במשיגות שכנגד כבנות ערובה, לא היו הן צריכות לזרום עם תכתיבי האגודה, להיענות לדרישותיה ורק בדיעבד ואחרי השלמת בנית הבית של הבת ובעלה לטעון לאי חוקיות או לפגם בגמירות הדעת. משל למה הדבר דומה? למי שטוען לפגם במכרז, אך בכל זאת נוטל בו חלק. אם יזכה במכרז לא יפצה את פיו, בעוד שאם יפסיד יטען לפגמים! ראהרעא 5979/12 ‏ ‏ אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ נ' מטמנות אפעה בע"מ (פורסם בנבו); בגץ 35/82 ישפאר בע"מ נ' שר הביטחון, פ''ד לז(2) 505; ע"ע 673/09, 675/09 עו"ד טלי גלעד- מזור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו); ע"א (חי') 21-08 חיים גולדמן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פורסם בנבו); עתמ (ב) 202/01 מרים כל בע"מ נ' המועצה האזורית לכיש, תש"ס (2000), 662. (פורסם בנבו).

יב. המצב כאן הנו אף חמור יותר, שכןהמשיגות שכנגד קבלו על עצמן את ההסכמה מול האגודה והמנהל, ובהשוואה למשל דלעיל, הן זכו, והראיה הנה השלמת בניית הבית שלהן. למרות הזכייה הן פנו בדרישה לתוספת קרקע או השלמת הנחלה!.

יג.    עיון באותו נספח כא' שהנו ההסכם עם האגודה מיום 3.3.1996 מלמד על הסכם משוכלל לעילא ולעילא, מפורט לפרטי הפרטים, הוא כלל תנאים והתחייבויות שלקחו על עצמם הבת ובעלה, כולל תשלום עבור הוצאות חשמל, תשלום בגין הפרצלציה, הגישה למגרש, חיבור קו המים והביוב ותשלומים שונים למנהל ככל שאלה יידרשו! אין לקבוע, לפחות לכאורה, כי הסכם זה מראה אילוץ הבת ובעלה לחתום בתנאי כפיה על ההסכם. מובן מאליו כי אין להסיק תנאי כפיה לחתימה על ההסכם בדיעבד, מבלי להביע כל התנגדות או סימן אי נוחות מהחתימה וכו'.

יד. אלא שגם אילו הייתי מקבל את הטענה, כי החתימה על ההסכם היתה פעולה בלית ברירה, הרי על פי הדין מי שנכנס לחוזה בתנאים כופים, וירצה להשתחרר מאותה התחייבות כופה, חייב להודיע על ביטול הפעולה בתום התנאים הכופים. ראה סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973. במקרה זה התנאים הכופים הסתיימו לכל המאוחר ביום 4.1.1998 עת השלמת בניית הבית (ראה סעיף 68 לתביעה כאמור). והנה הדרישה להשלמת "הנחלה" נעשתה בנספחים כב' ו- כג לתביעה שהופנו לאגודה בחודשים יולי עד 9/2004, דהיינו בחלוף 8 שנים מיום ההסכם בינם לבין האגודה וכמעט שבע שנים מאז השלמת הבניה. ברור כי התאריך הראשון (1996) עובר את תקופת ההתיישנות, בעוד שהמועד השני (1998) הנו על סף ההתיישנות, אך מוגש באיחור רב ובשיהוי בלתי סביר. אם לא די בכך, הרי התשובה של האגודה מיום 13.6.2006[1], שנעשתה אף אחרי התשובה של הוועד שהעניין ייבדק, היתה דחיה של עמדת המשיגות שכנגד בצורה חד משמעית. סופו של דבר מלמד על תחילתו: חזרה על הדחיה של עמדת משפחת גולן שניתנה בשנים 1951 ו- 1991 גם בשנת 2006, מלמדת, כי מלכתחילה אסור היה למשיגות שכנגד לנוח על זרי הדפנה ולהמתין לטוב הלב של האגודה שתקבל את מבוקשם. התמונה היתה ידועה וחייבות היו המשיגות שכנגד להשיג על עמדה זו של האגודה בהליכים משפטיים במסגרת תקופת ההתיישנות.

טו.עליי עוד להתייחס לטענת המשיגות שכנגד בסעיף 10(ב) לתשובתם לערעור ומענה האגודה לטענה זו כפי שצוין בסעיף 34 לעיקרי הטיעון שלה. הטענה הנה, כי התביעה נגד האגודה לא התיישנה כי התביעה נגד הנאמן אינה מתיישנת. כידוע הכלל הנו, כי תקופת ההתיישנות ביחסי נאמנות אינה מתחילה כל עוד לא הפר הנאמן את יחסי הנאמנות או כל עוד לא הוכחה התכחשות של הנאמן לעצם יחסי הנאמנות. ראה עא 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה; עא 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא ו- עא 8496/06 עזבון המנוח משה איסקולסקי ז"ל נ' גן-הדר קורפוריישן אינק (גן הדר קורפורציה. הנאמנות מוסדרת כיום בחוק הנאמנות, תש"ט- 1979. כדי להוכיח זכאות של המשיגות שכנגד בנאמנות יש להוכיח שלוש אלה: ראשית, שיש נאמנות, שנית, שיש הפרה של תנאיה ושלישית, שנודע לנהנה, כי יש התכחשות של הנאמן לדבר הנאמנות, ידיעה המגיעה לנהנה בצורה מפורשת. והנה אנו רואים כי אף אחד מהתנאים האמורים לא התקיים או למצער לא הוכח. יתרה מזו הטענה של נאמנות מעולם לא נטענה במסמך המחולל הראשוני, קרי כתב התביעה וזכרו בא בתשובה להשגה של האגודה. לא רק זאת, אלא שבאותה תשובה לערעור מיום 7.10.2013,לא נטענה כלל הטענה כי קיימים יחסי נאמנות בין האגודה למשיגות. כל אשר נטען, הוא הכלל לפיו "התביעה נגד הנאמן אינה מתיישנת". על הכלל אין מחלוקת עם ב"כ המשיגות, אלא על יישום העיקרון על עובדות מקרה זה. מכל אחת ואחת מהסיבות דלעיל, אני קובע, כי אין תחולה לנאמנות במקרה זה.

47. לאור האמור לעיל, אין מנוס לצערי מקבלת ההשגה של האגודה ודחיית הדרישות של המשיגות שכנגד לאור חלוף תקופת ההתיישנות וכתוצאה מכך- גם דחית התביעה שכנגד מטעם המשיגות שכנגד. בעקבות כך מתייתר הדיון בכל אותן טענות לגופו של עניין, כולל טענות הוויתור, השיהוי, האם מדובר בנחלה או במשק עזר? אם מדובר בנחלה, אז מהו שטח הנחלה? הכרעת כב' הבוררת בסעד שלא נתבקש, תוקף פסק הבוררות שניתן בחלוף יותר משנתיים מאז תום שמיעת הראיות, או האם יש או אין די קרקעות להעברה למשיגות והיכן הן ממוקמות? הגשת מסמכים שלא באמצעות עורכם ועוד.

על אף האמור ראיתי להתייחס לנקודה אחת שהעלתה האגודה, והיא כי המינוי של כב' הבוררת אינו בתוקף. ראה סעיף 98 להשגת האגודה על פסק הבוררות. לכך אענה שתיים אלו: ראשית, זוהי טענה המהווה חרב פיפיות, שכן אם הטענה נכונה ומבוקשה של האגודה הנו ביטול נפקויות החלטת הבוררת, אין הדבר יכול להיעשות באופן סלקטיבי. אם כך, הרי כל מה שנפסק לטובת האגודה אף הוא בטל. שנית, כדי להפיס את דעתו של ב"כ האגודה, אציין, כי תוקף מינוי הבוררת הוארך ביום 4.3.2014 עד ליום 31.5.2014. בנוסף, תקנה 18 לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב- 1972 קובע כי "הרשם רשאי אם ראה טעם לכך, להאריך את התקופה האמורה. אי הארכה בתום ששה חודשים לא תפגע בכשירות המינוי ובתוקפו של הפסק ובלבד שהרשם האריך את התקופה". על כך ראה גם בג"ץ 1649/13, מנחם קאופמן נ' רשם האגודות השיתופיות ואח' מיום 7.3.2013 (פורסם בנבו).

48. אין לי ספק שההכרעה על פי טענת התיישנות הנה תוצאה קשה ללא כניסה לגופו של עניין. יחד עם זאת הקלה עליי ההכרעה, עצם העובדה, כי טענת ההתיישנות הנה טענה לגיטימית מוכרת בדין ואין הסעיף הוא אות מתה בספר החוקים של מדינת ישראל. בעל דין רשאי להעלות את הטענה על פי המגבלות שהפסיקה קבעה , דהיינו העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה ראה עא 3451/07 חנה קאופמן נ' יצחק כהן ו- רעא 1152/09 עמותת מדרש ספרדי ברובע היהודי בירושלים נ' קריית גו'זף ניסים מיסודו של המרכז הספרדי בירושלים. אין ספק וגם אין מחלוקת, כי הטענה של ההתיישנות נטענה בהזדמנות הראשונה וחובה לתת לה את המשקל הראוי על פי הדין. סיבה נוספת שהקלה עליי את ההכרעה על פי טענת ההתיישנות הנה העובדה, כי חרף טענת המשיגות שכנגד כי הן רכשו את הקרקע בתמורה ואף הפנו למסמכי רכישה, קבעה כב' הבוררת כי לא מצאה כל תימוכין לרכישת הקרקע בתמורה. ראה סעיף 35 (ז) לפסק הבוררות. מנגד, ישנה הגרסה של האגודה לפיה לא שולם על ידי בני משפחת גולן כל תשלום עבור הענקת הזכות באותו שטח בו הם מחזיקים. ראה סעיף 70 לעיקרי הטיעון של האגודה. עמדה זו מקבלת חיזוק הן בקביעת הבוררת עצמה כמאור לעיל (סעף 35(ז) לפסק הבוררות והן בסעיף 7 לתצהירו של מזכיר האגודה. מכל מקום, הנטל להראות כי שולמה תמורה על ידי המשיגות או משפחתן מוטל עליהן. על בעל דין הטוען טענה חשובה לעניינו לעמוד בנטל השכנוע להוכיח טענתו ובוודאי גם בנטל הבאת הראיות הראשוני. בשני אלה כשלו המשיגות. ראה עא 357/72 שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני , כז (1) 741. עוד סיבה שהקלה עליי את ההכרעה הנה העובדה, כי מול הטענה של המשיגות, כי בזמנו שלמו את התמורה עבור השתתפות בהגרלה לקבלת הפרדס (סעיף 41 לעיל), קיימת תשובת האגודה, כי משפחת גולן לא נטלה חלק בהגרלה כאחרים ומטעמיה היא, וכשלא נטלו חלק בהגרלה הוחזר להם כספם. ראה סעיף 60 לכתב ההגנה. ראה גם נספח יד לכתב התביעה שהמשיגות שכנגד עצמן צרפו. סעיף 4 לנספח זה מצין מפורשות, כי הסכום של 200 ל"י שהפקידה משפחת גולן לצורך ההגרלה הוחזר אליה בדמות זיכוי חשבונה.

49. על אף האמור הותר למשפחת גולן להשתתף פעמיים בהגרלה ואלה שזכו בהגרלה קיבלו תוספת של קרקע. אין לי צורך להיכנס לבדיקת צדקת שיקוליהם של המשיגות להשתתף אם לאו בהגרלות שהיו, והאם הימצאות משפחת גולן בחוץ לארץ היוותה צידוק לאי השתתפותה בהגרלה. תצהירו של המזכיר גילה (סעיף 6 ) כי, בניו של יעקב גולדין ז"ל ( בנימין גולן ז"ל ומר אשר גולן יבדל"אובהיות אביהם המנוח יעקב גולדין מהמייסדים, קבלו הם אף מעבר למה שמגיע: לבנימין ז"ל שטח מגורים ומשק עזר ולבן אשר נמסרו למעלה מ- 20 דונם לשם פרנסה מחקלאות- והדבר לא נסתר. המצהיר הוסיף, כי זה היה צעד חריג וחסר תקדים כאשר כל מייסד היה זכאי לקבל קרקע רק עבור ילד אחד, בעוד שמשפחת גולדין קבלה קרקע עבור שני ילדים. לדידי יש בדבר משום מתן ביטוי לתרומת אבי המשפחה כמייסד לתוספות קרקע לאגודה. אציין רק, כי כל האסמכתאות שהביאה כב' הבוררת בסעיף 35 (ח) לפסק הבוררות בדבר תוספות הקרקע בהן זכתה האגודה אינן רלוונטיות לשאלה של זכאות המשיגות לתוספת, בוודאי אין לכך כל רלוונטיות לשאלת ההתיישנות. בנספח ז' דובר באירועים משנת 1949, דהיינו בשנים שקדמו לחברות המנוח בנימין גולן ז"ל ואשתו. אי לכך גם אם עמדו בני משפחת גולן מאחורי התוספת שקבלה האגודה מקק"ל, הרי אין לדבר מאומה עם מה שהתרחש בשנת 1950 ואילך מחד גיסא, ומאידך גיסא, פוצו בני משפחת גולן בכך שקבלו קרקע לשני בנים ולא רק לבן אחד. על העובדה שבני משפחת גולן קיבלו משק מקצועי, מעידה העובדה שצוינה בסעיף 63 לפסק הבוררות, כי בנימין גולן ז"ל בקש בעצמו להקטין את המסים בהיותו מחזיק במשק עזר.

50. אילו השתתפו בני משפחת גולן באחת משתי ההגרלות שהתקיימו כמו משפחת חרמון ובן משה, הרי קיים סיכוי בלתי מבוטל שהם היו מחזיקים בשטח של יותר מארבע דונם. דחיתי אומנם את התביעה שכנגד של המשיגות שכנגד מחמת התיישנות, אך נראה לי צודק להמליץ לאגודה שאם תהיה חלוקת קרקע עתידית יינתן משקל מה לאירועים שהתרחשו בעניין ולהיסטריה שאפפה את היחסים בין משפחת גולן לאגודה. מה יהיה ביטויה המעשי של המלצה זו, אין לי מושג ואינני נמצא במצב שאוכל לקבוע כל קריטריון לכך ואני סומך על שיקול דעתה והגינותה של האגודה.

51. קבלתי את ההשגה של האגודה ודחיתי את ההשגה שכנגד, והמשמעות הנה גם ביטול ההוצאות שהוטלו על האגודה. השאלה הנה, אם לחייב את המשיגות בהוצאות אם לאו בגין ההליך שבפניי וההליך בפני כב' הבוררת? שקלתי היטב את כלל הטענות של הצדדים ואת התנהלות העניינים בפני כב' הבוררת, ונחה דעתי ולפנים משורת הדין, כי יש לחייב את המשיגות בהוצאות מופחתות. אני מחייב את המשיגות ביחד ו/או לחוד לשלם לאגודה הוצאותיה בגין שתי הערכאות בסכום כולל של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתנה היום ‏, ‏‏‏ח' אדר ב, תשע"ד, 10 מרץ 2014 בהיעדר הצדדים.

                                                                                      רמזי חוראני, עו"ד

                                                                            עוזר רשם האגודות השיתופיות