עוזרת הרשם קבעה כי משמעות קבלת טענות המבקש הינה איבוד כל יתרונותיו של הליך הבוררות
בפני עו"ד דנה ביאלר
עוזרת רשם האגודות השיתופיות
תיק מס' 1281/194/2006
בפניי שלוש בקשות מאת המבקש בהן עליי להכריע בהחלטה זו:
הראשונה – תביעה לביטול פסק בורר חלקי מיום 7/10/2012 (להלן – "תביעת הביטול" ו"פסק הבורר" - בהתאמה), כאשר השגה שהוגשה על פסק בורר זה נדחתה על ידי כב' עוזר הרשם רמזי חוראני עוד ביום 2/6/2013 בהחלטה מנומקת כדבעי וסדורה. בתביעת הביטול המבקש הנו התובע, אך לשם הנוחות ולמען הבהירות יוגדר בהחלטתי זו כ"מבקש", כאמור להלן.
המבקש מבקש "להורות על מינוי בורר חלופי לבירור העניין וזאת בשל כשלים חמורים העולים כדי תרמית אשר נפלו בחוות דעתו של המודד מר מאיר ברמן... אשר מונה ע"י הבורר הנכ' ואשר חוות דעתו שימשה אבן יסוד לפסק דינו החלקי" (הפתיח לתביעת הביטול).
השניה – תביעה לביטול הארכת מינויו של כב' הבורר הדן בסכסוך מושא החלטה זו.
השלישית – צו אשר מטרתו למנוע מן המשיבה להוציא מן הכוח אל הפועל את הכרעת כב' הבורר, אשר תביעתה וטענותיה כי המבקש הסיג את גבולה התקבלו על ידי כב' הבורר והכרעתו זו אושרה על ידי כב' עוזר הרשם באותה החלטה מיום 2/6/2013.
על מנת להבין את הרקע לתביעת הביטול לאשורו, כמו גם את הרקע לשתי התביעות האחרות, יש לחזור אחורנית להליכים שקדמו לבקשות אלה;
הרקע:
1. תחילתו של תיק בוררות זה בפנייה של המשיבה מיום 21/5/2006 למנות בורר בסכסוך בינה ובין שכנה לנחלה - הוא המבקש - באשר למיקומו המדויק של הגבול העובר בין נחלותיהם. הבקשה להעברת הסכסוך להתדיינות בפני בורר הוגשה בהסכמת שני הצדדים, ככל הנראה על רקע עבודות שביצע המבקש בנחלתו ואשר הביאו את המשיבה לחשוד כי הן חורגות מגבול נחלתו אל נחלתה היא.
2. תחילה מונה בורר אשר הוא מודד מוסמך, ומשנתבקשה החלפתו בבורר משפטן, מונה ביום 27/11/2006 עו"ד משה גבע כבורר יחיד בסכסוך (להלן - "הבורר") בהתאם לסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה"). הבורר החל לנהל את תיק הבוררות, ואף נקבע הסדר דיוני כי תחילה ייקבע קו הגבול בין שתי הנחלות, ולאחר מכן, בהתאם לנדרש, תתברר שאלת סילוק יד או פיצוי. ואכן, ביום 7/10/2012 קבע כב' הבורר בפסק בורר חלקי את קו הגבול המדויק בין שתי הנחלות, כאשר לפי קו גבול זה נמצא המבקש חורג מנחלתו. כב' הבורר קצב 120 ימים למבקש לשם השבת המצב לקדמותו מבחינת העבודות שביצע כאשר עוד קבע הוא כי "התביעה להריסת חלק לול הנתבעים החורג לתוך שטחה של התובעת תידון ביחד עם הדיון בסעדים הכספיים" (סעיף 115.3 לפסק הבורר).
3. ביום 12/12/2012 התקבלה במזכירות 'בקשה להארכת מועד להגשת ערעור' מאת המבקש. ביום 18/12/2012 אושרה הבקשה. ביום 13/1/2013 הוארכה כהונתו של כב' הבורר כפי שמאפשר הדין. על הארכת כהונתו הגיש המבקש עתירה למתן צו על תנאי בניסיון לבטלה. בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 1649/13 מנחם קאופמן נ' רשם האגודות ואח', החלטה מיום 7/3/2013) דחה את העתירה אף ללא בקשת תגובה. מיד לאחר הגשת העתירה וטרם קבלת החלטה בה, התקבלה במזכירות (ביום 17/1/2013) 'בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין חלקי'. וביום 23/1/2013 הגיש המבקש בקשה נוספת שכותרתה 'הודעת ערעור ובקשה לארכת מועד להגשת נימוקי הערעור'. ביום 27/1/2013 ניתנה החלטה על ארכה בת 15 יום בלבד וחרף זאת, הגיש המבקש רק ביום 11/2/2013 'נימוקי הערעור'. ביום 17/3/2013 הוגשה 'תגובה להשגת המשיב' על ידי המשיבה. ביום 4/3/2014 נקבע מועד לדיון בפני כב' עוזר הרשם עו"ד רמזי חוראני (להלן – "עוזר הרשם") ונקבעו סדרי דין. בהתאם הוגשו עיקרי טיעון על ידי הצדדים. ביום 18/4/2013 התקיים דיון בפני כב' עוזר הרשם. ביום 2/6/2013 ניתנה החלטתו המנומקת והסדורה של כב' עוזר הרשם בהשגת המבקש, בה נדחתה השגתו כולה.
4. לאחר החלטתו של כב' עוזר הרשם בהשגה, הושב התיק לכב' הבורר להמשך הדיון. משהחלטת כב' עוזר הרשם לא קבעה "ברחל ביתך הקטנה" כי פסקו של כב' הבורר מאושר בהתאם לסעיף 52(4) לפקודה (חרף העובדה כי להבנתי הדברים ברורים מאליהם בנסיבות העניין), פנתה המשיבה (בטעות) לבית המשפט המחוזי בבקשה לאשר את פסק הבורר. הדבר תמוה מאחר שבכתב המינוי נכתב באופן מפורש "מינוי בורר עפ"י סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות" כלומר – המדובר בבוררות סטטוטורית הכפופה לפקודה בלבד ולתקנות שמכוחה, עליה לא חל חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – "חוק הבוררות"). על ההבדלים בין שני ההליכים ראו ס. אוטולנגי בוררות דין ונוהל מהדורה רביעית מיוחדת בעמ' 205.
5. על כל פנים, בית המשפט הנכבד מפי כב' ס' הנשיא, השופטת וסרקרוג בהחלטה מנומקת מיום 30/10/2013 קבע כי "פסק בוררות כגון זה – אין סמכות לבית המשפט המחוזי לאשר" (עמ' 5 לפסק הדין בה"פ 55158-06-13 הרסטיג נ' קאופמן) אך "יחד עם זאת, הובהר כי ניתן לחזור ולפנות לרשם לצורך אישורו של פסק הבוררות החלקי" (עמ' 10 לפסק). כך אכן עשתה המשיבה וביום 9/12/2013 אושר פסק הבורר החלקי כדין. בכך למעשה, סבורתני כי הפך פסק הבורר החלקי לחלוט.
6. חרף כל האמור, ביום 23/12/2013 הגיש המבקש את תביעת הביטול ומכאן תחילתו של הליך זה. תביעת הביטול הועברה לתגובת המשיבה. התגובה נתקבלה ביום 20/1/2014, ולמבקש ניתנה זכות להשיב לתגובה זו, שנתקבלה ביום 12/2/2014.
7. בסמוך להגשת תביעת הביטול, הגיש המבקש ביום 2/1/2014 'בקשה תחת מחאה חריפה בעניין פקיעת סמכות הבורר' (להלן – "ביטול הארכה") אשר בה יוצא המבקש חוצץ נגד הארכת תוקף מינויו של כב' הבורר מיום 23/12/2013. בקשה זו הועברה לתגובת המשיבה ביום 6/1/2014 והתשובה נתקבלה ביום 26/2/2014.
8. בנוסף לתביעת הביטול ולביטול הארכה, הגיש המבקש ביום 7/1/2014 גם בקשה לצו מניעה (להלן – "צו מניעה") על מנת למנוע את הוצאתו לפועל של פסק הבוררות החלקי אשר אושר. צו המניעה הועבר לתגובת המשיבה ביום 20/1/2014 ותשובתה נתקבלה ביום 12/2/2014. תשובת המבקש לתגובת המשיבה לעניין צו המניעה נתקבלה ביום 26/2/2014.
9. ביום 20/2/2014 קבעתי כי לאחר הגשת תגובות הצדדים כולן לכל אחת מן הבקשות שלעיל (בכפוף לסד זמנים שנקבע כמובן), אכריע בבקשות על בסיס החומר שבפניי ולא יתקיים דיון פרונטאלי אלא אם אחד מן הצדדים יגיש בקשה מתאימה. המבקש הגיש בקשה כאמור ודיון התקיים ביום 27/3/2014.
10. בדיון שהתקיים בפניי ביקש ב"כ המבקש להגיש סיכום של הטענות שמתכוון לטעון בפניי בדיון, חרף זכות התגובה שניתנה לו בכל אחת מן התביעות. ב"כ המבקשת התנגד, והתנגדותו זו התקבלה.
אפנה כעת להכריע בכל אחת משלוש התביעות:
תביעת הביטול
11. טענות המבקש:
11.1. המבקש פותח בטענה כי לכב' הרשם סמכות קנויה על פי הדין להורות על ביטול פסק הבורר החלקי (להלן כאמור לשם הנוחות – "פסק הבורר") לאחר שהשגה על פסק הבורר נדחתה. הרשם מתבקש "להורות על מינוי בורר חלופי לברור העניין וזאת בשל כשלים חמורים העולים כדי תרמית אשר נפלו בחוות דעתו של המודד מר מאיר ברמן" (פתיח תביעת הביטול).
11.2. לטענת המבקש "במהלך הליך ההשגה גילה.. כי מפת הסוכנות עליה התבסס ברמן.. איננה ככל הנראה מפת הסוכנות האמיתית כי אם תוכנית ג/168. התובע ניסה להעלות טענה זו בהליך ההשגה ואולם סעד [כך במקור] הזמנים הקצר ובעיות פרוצדוראליות שונות הביאו לכך כי טענה זו לא נשמעה כדבעי בפני עוזר הרשם והלה לא דן בה לגופה וכאמור דחה את ההשגה" (סעיף 14 לתביעת הביטול). המבקש טוען כי "למן הרגע שעלה חשדו" כאמור ניסה לפנות לכב' הבורר "על מנת שזה יציג בפניו את מפת הסוכנות.. אולם רק בדיון שהתקיים.. ביום 3/9/13 הועברה המפה לידי התובע" (סעיף 15 לתביעת הביטול).
11.3. לאחר קבלת המפה כאמור, העבירה המבקש למודד אחר, מר יצחק אברבוך (להלן – "אברבוך") "שייבחן את גבולות הנחלה בהתאם למפות הסוכנות האמיתיות כמו גם את סבירות חוות דעתו של ברמן" (סעיף 16 לתביעת הביטול). משחוות דעת אברבוך "העלתה מסקנות שאינן משתמעות לשני פנים ולפיהן כשל המודד ברמן כשלים חמורים והטעה באופן חריף את הבורר בין היתר שעה שטען כי הסתמך על מפה אותה החשיב כמפת הסוכנות" (סעיף 17 לתביעת הביטול), יש לבטל את פסק הבורר.
11.4. לטענת המבקש "מפת הסוכנות האמיתית והנתונים הנלמדים מפענוחם... הינן ראיות אשר נתגלו וגובשו ע"י התובע רק לאחר שפסק הבורר הפך חלוט" ולדעתו "יש בראיות אלו כדי לערער מן היסוד את כל התמונה אשר הוצגה בפני הבורר" (סעיפים 19-20 לתביעת הביטול).
11.5. המבקש בתביעת הביטול מפרט באשר לחשיבותה של מפת הסוכנות, באשר להטעיה לטענתו של המודד מר מאיר ברמן (להלן – "ברמן") וכן נותן פרשנותו לנתונים העולים, לשיטתו, ממפת הסוכנות ה"אמיתית", כך בלשונו.
11.6. תחת הכותרת 'בחינה משפטית' טוען המבקש כי "בית המשפט העליון קבע כי ההלכה הנוהגת היא כי לערכאה אשר נתנה את פסק הדין קנויה הסמכות לדון בביטול פסק דין אשר ניתן במירמה" (סעיף 47 לתביעת הביטול), וכן כי "תובע לביטול פסק דין מחמת מרמה נדרש לעמוד בשלוה תנאים: א. אמינות לכאורית; ב. חיוניות הראיה; ג. ראיות חדשות ושקדנות סבירה;" (סעיף 48 לתביעת הביטול) תוך הפניה לע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (להלן – "פרשת טורג'מן"). לטענת המבקש הוא עומד בכל שלושת התנאים ולפיכך יש להיעתר לבקשתו לביטול פסק הבורר בעילות של מרמה ותרמית.
12. טענות המשיבה:
12.1. אין למבקש כל זכות קנויה להגיש את תביעת הביטול באשר בפקודה אין הוראה המאפשרת זאת, ולפיכך בקשה זו אינה נמנית עם בקשות שיכול הרשם לדון בהן "כחלק מסמכותו בנושא פתרון סכסוכים בבוררות" (סעיף 10 לתשובה לתביעת הביטול).
12.2. טענות מעשה בית דין ומניעות – לטענת המשיבה אין כל חדש בטענות המבקש בהליך זה; "הטענות הנטענות על ידי המבקש בבקשתו מהוות "מיחזור" של טענות שכבר נטענו בהליך ההשגה, שהגיש המבקש על פסק הבוררות, ואשר נדחתה... וחלה מניעות על העלאתן מחדש לאחר שהוכרעו" (סעיף ב. לתשובת המשיבה לתביעת הביטול).
12.3. טוענת המשיבה כי טענת התרמית שטוען המבקש "הינה טענה מכפישה, חסרת בסיס, מוגזמת ומקוממת שמוטב היה למבקש להימנע ממנה. המבקש עצמו נתפס בנסיון לבצע מעשה תרמית בעיקרי הטיעון שהגיש לעוזר רשם האגודות.. שכן "מפת הסוכנות" עליה הצהיר בעיקרי הטיעון שלו, לא היתה ולא נבראה והאיזכור שלה בעיקרי הטיעון נועד רק למטרה אחת – להטעות את עוזר רשם האגודות .. ולהכשיל אותו" (סעיף ג. לתשובת המשיבה לתביעת הביטול).
12.4. עוד טוענת המשיבה כי ""מפת הסוכנות השניה" עליה מסתמך המבקש בבקשתו זו, אינה אלא אחיזת עיניים, כיוון שזו לא מפה סטטוטורית ואינה קשורה למועד הקמת מושב "כרם בן זמרה" ו/או למועד ההתיישבות. המבקש עצמו טען שמדובר במפה מאוחרת משנות ה- 70 ... אשר אינה יכולה לשמש בסיס לטענה כאילו יש במפה זו שינוי של חלוקת הנחלות ו/או שינוי של התוכנית המפורטת הסטטוטורית... היא לא אושרה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה, ואינה חתומה על ידי בעלי הנחלות – לא ניתן לראות בה כמסמך "המשנה" או "קובע" זכויות קנייניות, ו/או אישור של מי מבעלי הנחלות לשינוי הגבולות.. כפי שהוקצו למתיישבים עובר לעליית המושב על הקרקע.." (סעיף ד. לתשובת המשיבה לתביעת הביטול).
12.5. עוד נטען כי המבקש מנוע מלתקוף את החלטת כב' הבורר או חוות דעתו של ברמן מן הטעם כי הוא עצמו הגיש בשנת 2008 בקשה להיתר בנייה עליה משורטט הגבול בין שתי הנחלות באופן דומה ביותר לקביעת המודד ברמן. כלומר, המבקש הנו חסר תום לב בעניין זה.
13. אדון בטענות הצדדים אחת לאחת להלן;
14. טענת חוסר סמכות הרשם לדון בתביעת הביטול
14.1. דין טענה זו להידחות. בעניין זה מסכימה אנוכי עם טענות המבקש. אכן, חסרים אנו איזה מקור חקיקתי המקנה לבית המשפט סמכות לדון בתביעה לביטול פסק דין חלוט שניתן במרמה ובכל זאת תביעות מסוג זה נדונות על ידי בתי המשפט:
"הסוגיה של ביטול הכרעה שיפוטית חלוטה בשל תרמית אינה מעוגנת בדבר חקיקה כלשהו, ולפיכך ההלכות בעניין זה מקורן בפסיקה המתפתחת"
(סעיף 10 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל בפרשת טורג'מן)
14.2. מכאן, כי אי קיומו של מקור חקיקתי אינו מאיין בהכרח את הסמכות, ובמקרה זה אינו מאיינה כלל באשר סוגייה זו הינה יציר פסיקה ולא יציר חקיקה.
14.3. המבקש אף טען לקיומה של סמכות טבועה לערכאה שנתנה החלטה שיפוטית לבטל הכרעה זו גם לאחר שהופכת חלוטה בנסיבות של רמיה. גם עם טענה זו מסכימה אנוכי. טענה זו מקבלת חיזוק אף מלשון סעיף 17 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 הקובע כי
"(א) הסמכה לעשות דבר או לדון בענין פלוני או להכריע בו - משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק.
(ב) הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת."
14.4. לדידי, ניתן לראות בהוראה זו כמסמיכה את הרשם לדון בפסק בורר חלוט שניתן אגב הליך בוררות סטטוטורית, ואשר נטען בעניינו כי ניתן בתרמית. ניתן, ואף ראוי לאור הסמכויות הנתונות לרשם כערכאת ערעור או השגה על פסק בורר, כי תהא זו סמכות עזר לשאר סמכויותיו. אחרת, מה תהא הערכאה המתאימה לבקש ביטולו של פסק בורר שאושר לאחר השגה או ערעור על ידי הרשם? כל ערכאה אחרת אינה מכירה את התיק, והעברתו תביא לבזבוז זמן שיפוטי יקר, וזאת חרף הקביעה כי הערכאה אשר נתנה ההחלטה היא אשר מוסמכת לבטלה במקרה כגון דא.
משכך, דין טענה זו להידחות.
15. טענות מעשה בית דין ומניעות
15.1. טוענת המשיבה כי לא זו בלבד שטענות המבקש דנן נטענו על ידו בעבר, הן אף נדחו לגופו של עניין. ובכן, בעניין זה אין לי אלא להסכים עם טענה זו של המבקשת. אמנם בע"א 4958/99 עין-גב נ' מקורות פד"י נה(2) 11, 22 העיר כב' השופט אנגלרד כי (ההדגשה שלי ד.ב):
"...בשיטות משפט רבות – אם לא בכולן – נתקבל העיקרון הרחב שמצא ביטוי בפתגם הלטיני fraus omnia corrumpit, כלומר: המירמה מבטלת את הכול. עיקרון זה תופס גם כלפי פסקי-דין שהושגו במירמה, על-אף קיומו של העיקרון הנוגד, הגלום ברעיון של מעשה-בית-דין, ואשר שואף ליציבותן של החלטות שיפוטיות. עם זאת, בשל הצורך לאזן בין שני העקרונות המנוגדים פותחו בשיטות רבות הגבלות מהגבלות שונות לאפשרות ביטול פסק-דין. ראה בדבר האיזון בין עקרון עשיית הצדק ומניעת טעות – מחד, ובין הסופיות והוודאות – מאידך, וזאת במסגרת סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]: מ"ח 7558/97 בן-ארי נ' מדינת ישראל [1],
בעמ' 443-445; מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 558-560."
אך חרף הערה זו, תוצאתו של פסק הדין היתה כי חוק ההתיישנות למשל, חל גם על תביעות לביטול פסק דין חלוט בשל מרמה. אמנם בפסק הדין אין אמירות דומות באשר למעשה בית דין או מניעות, אך לאור העובדה כי לטעמי בענייננו אין יסוד לטענה שפסק הבורר ניתן בתרמית (וראו בסעיף הבא) הרי שממילא אין כל צורך להכריע בטענה זו כעת.
נוכח זאת, אשאירה בצריך עיון לעת הזו חרף העובדה כי לטעמי אכן אין בטענות המבקש דבר חדש, וככל שיש הרי שטענות אלה מקומן היה בפני כב' הבורר או לכל המאוחר בפני כב' עוזר הרשם.
16. טענת התרמית
16.1. המבקשת טענה ולא בלי טעם, כי המבקש מיצה את זכות הטיעון שלו הן בהליך שנוהל בפני כב' הבורר והן בהליך שנוהל בפני כב' עוזר הרשם. משכך, ולאור העובדה שאין להיעתר לטענתו בדבר מרמה, הרי שיש מקום ליתן משקל מכריע לעיקרון סופיות הדיון.
16.2. בפרשת טורג'מן נקבע בעניין זה כי (סעיף 11, ההדגשות שלי ד.ב):
"על מנת לא לפרוץ לחלוטין את עיקרון סופיות הדיון ועל מנת לאזן בין שני העקרונות נקבעו כללים ותנאים לביסוס עילה לביטול פסק דין בשל מרמה, ואף צוין כי היענות לבקשה מעין זו תישקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים (ראו ע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, 22 (2000) (להלן: ע"א עין גב); עניין וינשטיין, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת נאור; רע"א 194/07 פור נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור ([פורסם בנבו], 6.3.07) (להלן: עניין פור); רע"א 33/08 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל ([פורסם בנבו], 21.5.08) (להלן: עניין לוי))."
16.3. בהמשך פסק הדין, מלקטת כב' השופטת ארבל את התנאים, אשר הם למעשה אותם התנאים שהביא המבקש בתביעת הביטול. ואלה הם;
תנאי 1 – אמינות לכאורית. כלומר, על המבקש להראות כי לראיות המבססות את טענת המרמה משקל ממשי או אמינות לכאורית.
תנאי 2 – חיוניות הראיה. תנאי זה בוחן האם עשויה טענת המרמה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה במסגרת משפט חוזר שייערך. כלומר, גם לו היתה מרמה אך אינה עולה כדי שינוי תוצאות ההליך הראשון, הרי שאין מקיימים "משפט חוזר" או בענייננו – הליך בוררות חדש.
תנאי 3 – ראיות חדשות ושקדנות סבירה. ככל שטענת המרמה עלתה בפני הערכאה דלמטה או שערכאה זו דחתה בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור שיבססו טענת מרמה – אין לעקוף החלטה זו על ידי הגשת תביעה לביטול המבוססת על אותן ראיות. על מנת לעמוד בתנאי זה, על המבקש להוכיח שהראיות המוכיחות את טענת המרמה מתבססות על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין או על ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק דין ולא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה.
16.4. המבקש בתשובה לתגובה טען בפניי כי "הסתמכותו של הבורר על מפת ברמן עולה כדי רמיה בראיה שהיא קרדינאלית לצורך הכרעתו בבוררות" (סעיף 5). לדעת המבקש "טענה מרכזית זו לא נסתרה ואפילו לא הוכחשה על ידי הנתבעת, ובניגוד לטענותיה היא לא נדונה לגופה באופן ראוי אף בפני עוזר הרשם" (סעיף 6).
ובכן, הבה נבדוק טענות אלה של המבקש;
16.5. באשר לתנאי 1 – אמינות לכאורית – טוען המבקש כי משקלה של המפה לה קורא הוא "מפת הסוכנות" אינה זו שעמדה בפני המודד מר מאיר ברמן (להלן - "ברמן") וחוסר זה הנו מהותי בשל שמשקל מפה זו הוא מכריע. בטענתו זו מתבסס המבקש על שני אדנים: הראשון, העובדה כי כב' הבורר, עוד בכתב מינויו של ברמן, הגדיר באופן מפורש כי מפה זו צריכה לעמוד לנגד עיניו בבואו לכתוב את חוות דעתו. השני, כי בפסק הבורר גילה דעתו כב' הבורר כי חשיבותה של מפה זו היא מכרעת. אלא שמן החומר שצורף לתביעת הביטול, לא עולה כי המפה עליה הסתמך ברמן אינה מפת הסוכנות אלא תוכנית ג/168.
16.6. אם טענת המבקש נכונה ובדיון שהתקיים בפני כב' הבורר הומצאה לו לראשונה מפת הסוכנות שלטענתו היא מפה ג/168 – הרי שטענה זו לא הוכחה. המבקש חוזר וטוען כי בפני ברמן לא היתה מפת הסוכנות. בעוד שמחוות דעתו של ברמן עולה אחרת וכך גם מפסק הבורר בסעיף 101. בסעיף זה מזכיר כב' הבורר כי מפת הסוכנות "זהה או דומה לג/5746", כי תוכנית זו הוכנה על ידי הסוכנות ולפיכך דמיון זה אינו מקרי וסביר, וכי גם תוכנית ג/168 הוכנה על ידי הסוכנות. כלומר, עיננו הרואות כי כב' הבורר הבחין בין שלוש המפות הללו, וכי בשונה מאשר טוען המבקש, על פניו נראה כי לא חל כל בלבול בין מפת הסוכנות ובין ג/168. הטענה כאילו חל בלבול בין שתי מפות אלה נטענה, אך לא מצאתי בחומר שבפני כל ראיה לטענה זו, ובוודאי ובוודאי לא מצאתי כי ניתן לומר שבלבול זה עולה כדי תרמית המצדיק את ביטול פסק הבורר וניהול הליך הבוררות מחדש, אך לכך עוד אשוב בהמשך.
16.7. יוצא אפוא כי לדידי לא עמד המבקש בתנאי האמינות הלכאורית ולא הוכיח כי בפני המודד ברמן עמדה מפה אחרת ולא מפת הסוכנות לה טוען הוא. יתרה, כב' עוזר הרשם קבע כי אין למפה זו כל יתרון על מפות אחרות וכי מדובר במפה רגילה של מודד רגיל שאין למדידתו כל יתרון על פני שלוש המדידות שעמדו לנגד עיני הבורר. לא ראיתי להרהר אחר מסקנה זו או לערער עליה.
16.8. המבקש, הרשה לעצמו להגיש חוות דעת נוספת (שנייה מטעמו) בפני כב' עוזר הרשם אגב הליך הערעור או ההשגה, אשר מהווה עמדה רביעית או מדידה רביעית בנוסף לשלוש שעמדו בפני כב' הבורר. מדידה זו אף אינה דומה לזו שהגיש הוא עצמו, בפני כב' הבורר. יש לזכור כי כב' הבורר קבע מספר רב של מסמכים שצריכים לעמוד לנגד עיניו של הבורר שמינה הוא, ואין כל ראיה לטענה כי דווקא "מפת הסוכנות האמיתית" כלשונו של המבקש, ככל שזו לא עמדה בפני ברמן, היתה מביאה לתוצאה אחרת. ההפך הוא הנכון: נקבע כי מפת הסוכנות דומה מאוד למפות האחרות אשר עמדו בפני ברמן. נראה אפוא כי לא הוכח בפניי משקלה הממשי של "מפת הסוכנות האמיתית" או אמינותה הלכאורית.
אקדים המאוחר ואומר כי גם לו היה המבקש עומד בתנאי זה, הרי שלאור המשך הדברים ממילא לא היה בכך די.
16.9. באשר לתנאי 2 – חיוניות הראיה. גם לו נניח שצודק המבקש ומפת הסוכנות לא עמדה לנגד עיני ברמן, הרי שחוות דעתו לא הוכרעה רק על סמך מפת הסוכנות. מכאן, כי חרף "חסרונה" (ואיני אומרת כי כך הוא), נוכח העובדה כי מפסק הבורר עולה שמפת הסוכנות "זהה או דומה" לג/5746, ושתי התוכנית: ג/5746 ו- ג/168 הוכנו על ידי הסוכנות כאשר קיימת התייחסות נפרדת לכל אחת מן השלוש, הרי שקיים סיכוי סביר ואף יותר מכך כי התוצאה עדיין היתה נותרת בעינה, וכי למעשה אין בטענות המבקש כל הצדקה לקיים את ההליך מחדש מתחילתו.
16.10. אמנם, אין פשוטה הוכחתו של תנאי זה, אך מקום בו לא עמד המבקש בנטל ההוכחה, הרי שלא ניתן להיעתר לבקשתו ולומר כי תנאי זה התקיים. נראה לי כי לכל הפחות היה על המבקש להראות את המפות אשר שימשו בסיס לחוות דעתו של ברמן, את חסרונה של "מפת הסוכנות האמיתית" ואולי מכאן את השפעות החיסרון הזה. המבקש צירף תשובות לשאלות נוספות שהפנה לברמן (ללא השאלות, תשובות בלבד), ועניין זה לא נכלל בהן. אף מאוחר לכך לא מצאתי פנייה מתועדת כלשהי כי מפת הסוכנות המוזכרת בפסק הבורר או בחוות דעתו של ברמן היא ג/168 זולת טענות המבקש כי כך הוא.
16.11. מכאן, כי לא ניתן לומר שהמבקש עמד במבחן חיוניות הראיה.
16.12. באשר לתנאי 3 – ראיות חדשות ושקדנות סבירה. זהו לדעתי התנאי המכריע בענייננו לנוכח ההיסטוריה שקדמה לתביעת הביטול ואשר חובה ליתן לה משקל;
16.13. מסעיפים 57-58 לתביעת הביטול עולה כי "בניגוד למקובל, לא צרף המודד ברמן לחוות דעתו את המפה עליה הסתמך... אך כיוון שהמודד ברמן הינו מקובל וידוע, נתן בו התובע את אמונו... ורק לאחר קבלת פסק הבורר החלקי ומשעה שהבין התובע את המשקל הרב שנתן הבורר למדידת ברמן ולמפת הסוכנות, פנה התובע בעקבות ייעוץ משפטי שקיבל, למודד בעל שם אשר גילה ... כי ככל הנראה לא השתמש ברמן במפת הסוכנות האמיתית" או אז (סעיף 59) "התובע מיהר וניסה לאתר את מפת הסוכנות וכיתת רגליו עד לארכיון הציוני במאמץ לאתר את מפת הסוכנות האמיתית, לגבש חשדותיו ולשלב את ממצאיו בהשגה שהוגשה... אולם עוזר הרשם דחה את הוספת הראיה בשל עילות שעיקרן פרוצדוראליות ולא בחן את מהותן". על הדברים האלה אומר רק כך:
16.14. ראשית, אם ידע המבקש כי ברמן פעל "בניגוד למקובל" באי צירוף המפות עליהם הסתמך במדידתו – מדוע זה לא עמד על הצגת המפות ששימשו יסוד לחוות דעתו? בעניין זה איני מקבלת את האמירה כי המודד "מקובל וידוע" וכי זו סיבה שלא לעמוד על קבלת המסמכים כולם. מלאכת ניהול הגנתו של המבקש נתונה בידיו, ואם כשל בניהולה כראוי, אין לו להלין אלא על עצמו.
המבקש מוסיף וטוען כי "למן הרגע שעלה חשדו" כאמור ניסה לפנות לכב' הבורר "על מנת שזה יציג בפניו את מפת הסוכנות.. אולם רק בדיון שהתקיים.. ביום 3/9/13 הועברה המפה לידי התובע" (סעיף 15 לתביעת הביטול). המבקש אף טען כי פנה לרשם בעניין. מאופן הטיעון של טענות אלה עלול הקורא לחשוב כי המבקש פנה לבורר ומשזה לא שעה לפניותיו – פנה לרשם ורק לאחר פנייה זו נענתה פנייתו. כאילו הרשם הורה לבורר להעביר למבקש את מבוקשו. ובכן, לא מיני ולא מקצתי. ראשית, כב' הבורר בהחלטה מתאימה קבע כי ממילא עניין הגבול הוא חלוט (מן הטעם שפנייתו של המבקש היתה לאחר קבלת החלטתו הסופית של כב' עוזר הרשם שדחה את השגתו ובכך הפכך פסק הבורר לחלוט), אך המבקש לא חייב היה להסתפק בכך ויכול היה לעיין בתיק הבוררות ולצלם ממנו ככל העולה על רוחו. כך לא נעשה. תחת זאת, בחר המבקש לפנות לרשם בבקשה "להנחות את הבורר" (כך במילות המבקש) להיעתר לבקשת המבקש. על גבי פנייתו התקבלה החלטה המורה לו לפנות בעניינים אלה לבורר ולו בלבד. לאחר פנייה זו לרשם התקיים דיון בפני כב' הבורר, והמבקש קיבל מבוקשו. כלומר, לא אצה לו הדרך לבדוק את החומרים המצויים בתיק הבוררות, והוא אף ציפה כי יפנה לכב' הבורר "על מנת שזה יציג בפניו את מפת הסוכנות.. אולם רק בדיון שהתקיים.. ביום 3/9/13 הועברה המפה לידי התובע" (סעיף 15 לתביעת הביטול). כאמור, מי שמבקש לעשות את מלאכתו כראוי אינו מצפה כי יוצגו בפניו ראיות, כי אם טורח ומוצאן בעצמו (ובזמן הנכון). הבירורים האמורים צריכים היו להיעשות על ידי המבקש עוד לפני הליכי ההוכחות שנוהלו בפני כב' הבורר ובוודאי לא לאחר ההשגה שנדחתה.
16.15. שנית, הדברים מקבלים משנה תוקף עת לאחר פסק הבורר כבר הבין המבקש את כשליו האמורים ועמדה לו לכאורה ההזדמנות לתקנם. לפיכך, פנה למודד נוסף, מר הרשקוביץ סימון, רביעי במספר המודדים המעורבים בתיק זה (שהרי חוות דעת של בורר מטעמו כבר עמדה לנגד עיני הבורר שדחה אותה כמו גם חוות דעת מודד מטעם המשיבה והרי זהו הרקע למינוי המודד ברמן) לשם "מקצה שיפורים" והבאתה של חוות דעת נוספת, חדשה.
כלומר, עת ניהל המבקש את ההליך בפני כב' הבורר, לא מצא לא הוא, לא בא-כוחו ולא המודד מטעמו כי חשיבותה של מפת הסוכנות היא כל כך קרדינאלית. גם לחוות הדעת שהוגשה מטעמו לא הוגשו הנספחים עליהם הסתמך המודד הרשקוביץ (והרי כזכור המבקש סבור כי התנהלות זו אינה בהתאם לנהוג) וכל שקיים הוא אמירה של המודד הרשקוביץ כי "המטרה שלשמה הוכנה המפה: הקמת גבולות לפי מפת חלוקה של הסוכנות היהודית". אפילו אין מידע באשר למפות נוספות עליהן הסתמך המודד הרשקוביץ, מוזכרת רק מפת הסוכנות. איזו מפה של הסוכנות? אין מידע, באשר היא כזכור אינה מצורפת לחומר הראיות. נראה אפוא כי התנהלות זו אינה רחוקה מהתנהלותו של ברמן.
כאמור, משקיבל המבקש לידיו את פסק הבורר והבין כי דעתו אינה עולה בקנה אחד עם דעת כב' הבורר המלומד, ניסה להתאים טענותיו ולהפריך מסקנתו של כב' הבורר על ידי פנייה למודד חדש – הרשקוביץ. מעבר לכשלים האמורים, המבקש צירף את חוות דעתו של הבורר הנוסף הרשקוביץ ללא בקשת רשות, מבלי שנתקבלה הסכמתה של ערכאת הערעור ובלי שהיתה לכך כל הצדקה גם לו היה מבקש רשות כאמור. בעניין זה אין לי אלא להביא את הכרעת כב' עוזר הרשם כלשונה (סעיפים 23 ד-ז, ההדגשות במקור):
"ד. המחדל הנוסף של המשיג הנו צירוף חוות דעת ומפה לעיקרי הטיעון שלו. אין ספק, כי מדובר בצירוף ראיה נוספת לערעור.... הדרך להפעלת נתיב חריג מופעלת במשורה, תוך כדי השתכנעות כי הדבר צודק לעשיית הצדק המהותי ותוך כדי איזון הזכויות הפרוצדוראליות בין בעלי הדין.
ה. ...במקרה זה איןספק,כימדוברבראיותשהיוקיימותבעתשמיעתהדיוןבפניכב' הבורר.לצורךהתרתהמצאתראיותשהיובעתהדיוןיש צורךלהראות, כיבעלהדיןפעלבשקידהסבירה כדילהמציאאת הראיה. לכאורה,בקשהרגילהלכב'הבוררלזימוןמישיכוללסייעלמשיג במתןעדותוהיתהמספקתאךהדברלאנעשה.
להצגתראיהנוספתבערעורישצורךבהגשתבקשהפורמאליתמסודרת,עצמאיתונפרדתואיןלהעלותאתהבקשהביוםהדיון.הבקשה לאהוגשהעלפיהמתווההאמורואף לא הוגשה בכלל, ולכןזוהיאסיבהנוספתמדועיש לדחותאתהניסיון להצגת או "השחלת" ראיות נוספות בערעור.
לסיכום, הכלל הנו אי התרה לבעל דין להגיש ראיות נוספות בערעור והחריג הנו מתן היתר כאמור אם הבקשה הוגשה לבית המשפט קמא וסורבה, אם סבור בית המשפט של ערעור כי הגשת הראיה יש בה כדי לעשות צדק ומעל לכל אלה יש לציין מפורשות מהם הטעמים לצירוף הראיות הנוספות...
האם פעל המשיג כמצוות תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי? התשובה הנה חד משמעית שלילית. המשיג אף לא טרח להגיש בקשה כלשהי לצירוף ראיות נוספות לערעור או להשגה. הוא החליט על דעת עצמו להפעיל את מנגנון הגשת ראיות נוספות בערעור בקצב שלו "ובמינון" שנראה לו נכון. תחילה הוא צירף חוות דעת מטעם המודד מר סימון הרשקוביץ ואחר כך דאג לצרף את המפה שאותו מודד ערך ולהעביר את המסמכים הן לב"כ המשיבה והן לערכאת הערעור. הדבר נעשה כאמור מבלי שהמבקש יטריח עצמו לבקש רשות לעשות כך.
ז. אף אם היתה מוגשת בקשה לצירוף הראיה בהליך הערעור או ההשגה, האם היתה הצדקה להתרת הצירוף? גם כאן התשובה הנה שלילית. ראשית, לא הוכח, כי המבקש ביקש מהערכאה הדיונית לצרף ראיה חשובה וסורב. שנית, לא הוכח, כי מדובר בראיה שלא היתה בהישג ידו של המשיג או שבשקידה סבירה לא יכול היה למצוא אותה ולבקש לצרפה בפני הערכאה הדיונית. שלישית, אין מדובר בראיה חדשה שלא היתה ידועה לבעל הדין שרוצה לצרף אותה. מדובר הרי במדידות שנעשו ביום 19.3.2013. כל אשר עשה המודד הרשקוביץ הנו עריכת מדידה שיכול היה לעשות גם במסגרת הליך ניהול הבוררות. המחדל נזקף לחובת המשיג. רביעית, המשיג איחר את המועד להגיש את המפה וחוות הדעת בכל קנה מידה, במיוחד בהתחשב בסד הזמנים שנקבע בהחלטתי להגשת עיקרי טיעון מיום 4.3.2013. אם המדידות היו כבר בידי המודד עוד ביום 19.3.2013 אין להבין מדוע צריך להתעכב ולהמתין כמעט חודש ימים עד ל- 17 באפריל 2013 כדי להגיש אותה לצד השני ולערכאה הדיון? חמישית, גם מבחינת המשקל המצרפי של המדידות והמפה אין כל הצדקה לצירוף אותן מדידות ואותה מפה. הוכח כי אין "מדובר בהתפתחות דרמטית אשר היא כשלעצמה מצדיקה את ביטול פסק דינו של הבורר" כאמור בסעיף 14 לעיקרי הטיעון מטעם המשיג. כל החשיבות הנחזית של המדידות הנה להוכיח אותן מדידות היסטוריות אוטנטיות שנערכו על ידי הסוכנות...
יוצא מכך, כי מדובר במדידה רגילה ומפה של מודד מוסמך רגיל שאין למדידתו כל יתרון על פני המדידות שערכו שלושת המודדים עבור הצדדים והבורר. כל אלה רק משמיטים את הבסיס מתחת למתן היתר לצירוף הראיה הנוספת להליך הערעור, קרי שמיעת ההשגה בפניי."
16.16. נראה לי כי לאור הדברים האמורים לא ניתן לומר שהראיה נדחתה רק על בסיס פורמאלי, כב' עוזר הרשם קבע כי היה על המבקש לפעול בדומה לאמור בתקנות סדר הדין האזרחי לשם הבאת הראיות וביתר שאת מקום בו לא היתה כל מניעה להביאן גם בפני כב' הבורר, ומכאן כל מילה מיותרת.
16.17. המבקש לא אמר נואש והגיש את התביעה לביטול. גם בפניי, ניסה מזלו בטענה כי בפני ברמן לא עמדה מפת הסוכנות (טענה שלא הוכחה) ומעמדה כה קרדינאלי עד שהעדרה עולה כדי תרמית ומביאה להיפוך תוצאת פסק הבורר כי היא זו אשר הכריעה את הכף (גם טענה זו לא הוכחה וממילא אינה נכונה לטעמי). כזכור, המבקש אמנם לא ביקש מכב' עוזר הרשם לצרף את הראיה האמורה להשגתו אך צירפה בכל מקרה, וכב' עוזר הרשם דחה ניסיונו זה הן מטעמים פרוצדוראליים והן מטעמים לגופו של עניין.
עיון נוסף בפסיקת בית המשפט באשר לתנאי 3 מעלה כי ככל שערכאת הערעור דחתה בקשה להבאת ראיות נוספות שיבססו טענת מרמה – אין לעקוף החלטה זו על ידי הגשת תביעה לביטול המבוססת על אותן ראיות. והרי זהו בדיוק המקרה שבפניי. היעלה על הדעת שהבאת חוות דעת, פעם ממודד אחד (הרשקוביץ) ופעם ממודד אחר (אברבוך) - חמישי לתיק זה- משנה את התמונה? מובן שלא. כב' עוזר הרשם דחה הוספת הראייה באופן פוזיטיבי, אך המבקש בכל זאת מצא לנכון להגיש את תביעת הביטול בהתבסס על אותה ראיה (בבחינת אותה גברת בשינוי אדרת – אותה חוות דעת מפי מודדים שונים) בניסיון להפוך את החלטת כב' עוזר הרשם, את תוצאת פסק הבורר ולהביא לתחילת הליך הבוררות מחדש.
16.18. איני יכולה לומר כי המבקש לא פעל בשקדנות סבירה לאחר קבלת פסק הבורר ולאחר הכרעתו של כב' עוזר הרשם. אך אני קובעת הדבר הינו בבחינת מעט מידי מאוחר מידי. שקדנות סבירה זו היתה צריכה לעמוד לו למבקש עת ניהל את ההליכים בפני כב' הבורר, ולא בפני ערכאת הערעור (גם שם לא עשה מלאכתו כראוי, ראו הסעיף הבא) ובוודאי לא בתביעה לביטול פסק לאחר שזה הפך חלוט בין השאר מן הטעם כי טענות המבקש לא נתקבלו. "כיתות הרגליים" המתואר צריך היה להיעשות בשלב ניהול התביעה אל מול הבורר, ולא כעת. אין לומר כי המבקש פעל בשקדנות סבירה בפני כב' הבורר. כל שעשה מאוחר יותר יכול וצריך היה לעשות מוקדם יותר.
16.19. מסעיף 60 לתביעת הביטול עולה כי המבקש ידע על הכשל הנטען על ידו כבר לאחר קבלת פסק הבורר ובטרם הגיש השגתו לכב' עוזר הרשם אך "בשל סעד הזמנים הקצר לא עלה בידיו להציג את המפה וחוות דעתו אשר תפרש את העולה ממנה בזמן הערעור". אין "סד זמני קצר" (אשר כלל לא ברור מהו), מהווה תירוץ לאי הבאתן של ראיות נדרשות, ובוודאי כאלה לגביהן נטען כי הן קרדינאליות. כאמור, האחריות על ניהול ההליך באופן הראוי היא על המבקש ומשלא הצליח לכלכל צעדיו כהלכה ובהתאם להוראות הדין – אין לו להלין אלא על עצמו.
16.20. טרם סיום נקודה זו אציין כי מתביעת הביטול עולה שהמבקש ניסה לבקש גם מכב' הבורר כי ידון בחוות הדעת שהגיש בצירוף לתביעת הביטול, אך זה הודיעו כי בעניין זה קיים פסק בורר חלוט. רק לאחר מכן, הגיש המבקש את בקשת הביטול. ובכן, הנה שוב ניתן לראות כי המבקש מכלכל צעדיו שלא כהלכה ומנסה לתקן זאת בדיעבד - בבחינת מעט מידי מאוחר מידי.
16.21. ניסיון זה לבטל את פסק הבורר יש לשלול מכל וכל, ולפיכך אני קובעת כי בענייננו לא הוכחה כל תרמית. המדובר אך בניסיון נוסף של המבקש להביא לביטול פסק הבורר, לאחר שהשגתו נדחתה. הא ותו לא. הפסיקה הבחינה בין "תרמית פנימית" ובין תרמית חיצונית" ומקובלת עלי טענת המשיבה כי "ממילא אין הדבר עולה לכדי תרמית פנימית משום שלא מדובר במעשה בלתי חוקי. בנוסף, לא ניתן היה לטעון כי המדובר היה בתרמית חיצונית, שכן כפי שהוצג לעיל, לא נמנעה מן המבקש ההזדמנות להציג כיאות את טענותיו. ההיפך הוא הנכון. טענותיו נשמעו, הובאו מומחים, נשמעו עדים וכל טענותיו נדונו ונדחו לגופו של עניין." (סעיף 43 לתשובת המשיבה לתביעת הביטול, ההדגשות במקור).
16.22. אני קובעת כי המבקש לא הוכיח כי פסק הבורר ניתן אגב תרמית ובוודאי שלא כזו אשר צריכה להביא לביטול פסק הבורר ולתחילת הליך הבוררות שהחל עוד בשנת 2006 מתחילתו.
17. מהותה של מפת הסוכנות "האמיתית" (בלשון המבקש) או "השנייה" (בלשון המשיבה) עליה מבסס המבקש את כל בקשתו
17.1. כאמור, המבקש לא טרח לוודא מהן המפות והחומרים עליהם הסתמך ברמן, אלא הסתמך על הרשימה שהופיעה בכתב מינויו של ברמן וכן על יושרו ומקצועיותו. רק לאחר שהתקבל פסק הבורר וטענותיו נדחו "נזכר" לעמוד על כך שחומרים אלה יומצאו לו, ומשלא כך קרה – עדיין לא הטריח עצמו המבקש לעיין בתיק הבורר והמתין עד קיום דיון אצל כב' הבורר.
17.2. אין בכל חומר הראיות בפניי כל ראיה המוכיחה כי ברמן אכן עשה כנטען כל ידי המבקש. כאמור, לא צורפו המפות עליהן הסתמך ברמן כך שאולי ניתן היה לראות שאכן קיימת מפת ג/168 ולעומתה מפת הסוכנות איננה בנמצא, או כל דרך אחרת להוכיח את הבלבול אליו נקלע ברמן בין שתי מפות אלה, כטענת המבקש.
17.3. לאור זאת, איני יכולה לקבוע מה מהותה של מפת הסוכנות אליה מתייחס המבקש כמפת הסוכנות "האמיתית". אין לי כל אפשרות להשוות בין מפת הסוכנות שעמדה בפני ברמן לזו שלגביה טוען המבקש, או בכלל לדעת מהי אותה מפה שעמדה בפניו.
17.4. יש בפניי רק טענות בעלמא אשר אינן נסמכות בחומר ראיות כלשהו, ונטענות לאחר שלא נטענו בפני כב' הבורר – ללא סיבה ראויה, לאחר שנעשה ניסיון לטעון אותן בפני כב' עוזר הרשם וניסיון זה נדחה (או שלא נעשה מספיק על מנת לטעון אותן כראוי בפני כב' עוזר הרשם), ולאחר שפסק הבורר הפך חלוט.
17.5. לאור זאת אני קובעת כי אין לקבוע מסמרות באשר למעמדה של המפה בעניינה טוען המבקש, המבקש לא הרים את נטל הראיה בעניין זה ולפיכך אין מנוס אלא לדחות את הטענות. אפשר שאין מחלוקת על חשיבות מפת הסוכנות אך אין בידי לקבוע אם אותה מפה עמדה בפני ברמן, ואם היא אחת מן השתיים שצירף המבקש לתביעת הביטול, ומה ההבדל, אם וככל שקיים, בין מפות אלה לאשר עמד בפני ברמן. תהיות אלה לא היו נותרות כתהיות לו היה עושה המבקש מלאכתו כראיו גם בפניי.
18. חוסר תום לבו של המבקש
18.1. אמנם, מן המפה שצורפה לתשובת המשיבה לתביעת הביטול עולה כי אכן נראה על פניו שגם לשיטתו של המבקש, עת הגיש את הבקשה להיתר בפנייה, הלול שבשטחו יוצא את גבולות נחלתו המסומנים, אך נוכח העובדה שהמדובר בתוכנית שאינה לצרכי רישום, ושייעודה תכנון ובנייה ולא זכויות קנייניות, לא מצאתי להכריע בכך באופן ישיר, אלא להסתפק בקביעה כי הדבר מהווה נדבך נוסף המחזק את מסקנתי.
18.2. יש לצפות כי לו הייתי נדרשת להכריע בטענות המשיבה על סמך ראיה זו בלבד, לא היה בה כדי להכריע את הכף, אך בהצטרפותה לשאר חומר הראיות שבפניי, משמשת היא חיזוק למסקנה כי תוצאת הליך הבוררות ראויה, וממילא המדובר בתוצאה חלוטה שאין לשנותה כעת בשל מרמה.
19. המבקש, טוען שוב, לא ברור בהתבסס על מה, כי היה על הרשם, בטרם מאריך הוא את תוקף מינוי מאן דהוא כבורר, להביא את הדבר לידיעת הצדדים. ובכן, מעבר לעובדה כי אין לטענה על מה לסמוך, נראה לי שהחלטתו של בג"ץ בעניין זה (בג"ץ 1649/13 מנחם קאופמן נ' רשם האגודות ואח', החלטה מיום 7/3/2013) היתה צריכה להאיר את עיניו של המבקש, באשר לאופן הפעלת סמכות זו על ידי הרשם, וכי אין כל פסול באופן זה.
20. טענותיו אלה אף לא עולות בקנה אחד עם הוראות הדין הרלוונטי הנותן ביד הרשם שיקול דעת באשר להארכת תוקף מינויו של בורר, ואפילו נעשה הדבר בדיעבד. ואפנה לתקנה 18 לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972 (להלן – "תקנות הבוררות").
21. מעל לכל, נחה דעתי כי דין טענה זו להידחות בשל המשמעויות הנלוות לקבלת הטענה: המבקש עושה כל שלאל ידו כדי להביא לביטול פסק הבורר לכל אורך התנהלותו בפניי. היעלה על הדעת שחרף הוראות הדין, ואף בלעדיהן, תתקבל טענת המבקש וכי כל ההליכים עד כה יהיו לשווא? קבלת טענות המבקש משמעותן איבוד כל יתרונותיו הרבים של הליך הבוררות וזאת אך מן הטעם כי התוצאה ההולכת ומסתמנת של ההליך אינה לרוחו של המבקש. זאת אין לאפשר, ובוודאי עת המבקש לא הרים את נטל ההוכחה של טענותיו כמוסבר לעיל.
22. דין הטענה להידחות.
23. נוכח כל האמור לעיל, נראה כי כל צורך להיכנס לעובי הקורה של טענה זו, וניתן להסתפק בהכרעה כי דין טענה זו להידחות. המשיבה זכאית למימושו של פסק הבורר החלקי כלשונו נוכח דחיית ההשגה עליו ונוכח תוצאת הליך זה. דין הבקשה להידחות.
24. למעלה מן העניין עולה השאלה הכיצד ניתן לממש את פסק הבורר החלקי, לאור השאלות שעודנה נותרו פתוחות בפני כב' הבורר, אך אין בכך כדי לשנות ממסקנתי האמורה.
25. נוכח דחיית כל תביעותיו כולן של המבקש, ונוכח התעקשותו על קיום דיון – דבר אשר בהכרח מכביד את הוצאות הצד האחר, וזאת מבלי להידרש לשיקולים של בזבוז זמן שיפוטי יקר, הריני לקבוע כי המבקש יישא בהוצאות המבקשת בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין, בין השאר לנוכח אופיו של ההליך מושא הכרעה זו והעובדה כי השגתו כבר נדחתה בהחלטתו המנומקת והסדורה של כב' עוזר הרשם.
26. סכום זה כולל גם שכר טרחת עו"ד, והוא ישולם בתוך 7 ימים מקבלת החלטה זו אצל הצדדים. מתום מועד זה ועד תשלומו המלא בפועל יישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה כדין.
27. הדיון יושב לכב' הבורר אשר יסיים את ההכרעה בשאלת הפינוי ובשאלת הסעדים הכספיים בהקדם האפשרי.
המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים ולכב' הבורר עו"ד משה גבע בדואר רשום.
