עזיבת חבר את הקיבוץ אינה מפקיעה מאליה את חברותו בקיבוץ.

בתאריך 11 ביולי 2006, ניתן בבית המשפט העליון בירושלים פסק דין עקרוני, ע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר, אגודה שיתופית חקלאית נ' אלה שק, על ידי כבוד השופטת אסתר חיות.

אלה שק (להלן – אלה) ילידת קיבוץ בית ניר החלה בשנת 1988 את לימודיה האקדמיים, כאשר עד שנת 1992 נהגה ללון בקיבוץ בחופשות וסופי שבוע בלבד. בשנת 1992 הוחלט באסיפה הכללית לסווג את אלה במעמד של "חברה בחופש", בד ובד עם ההחלטה להעמיד לרשותה חדר בקיבוץ, אולם היה עליה לשאת ביתר הוצאות מחייתה.

משנת 1994 החלה אלה התמחות, שהתארכה עד 1996, בשל מחלת עור ומשבר נפשי בהם לקתה, כשבתקופה הנ"ל לא שהתה בקיבוץ. לאחר חזרתה לקיבוץ בשנת 1996, דרש ממנה זה האחרון לשלם דמי שכירות, אותם שילמה עד 1998, מבלי שקיבלה כל תקציב חודשי. בשנת 1998 חדלה אלה לשלם דמי שכירות בטוענה שהינה זכאית למגורים ללא תשלום כמו כל יתר החברים בקיבוץ. בין לבין, בשנת 1993 נמחק שמה של אלה מפנקס החברים של הקיבוץ ללא כל הליך פורמלי ומבלי להעניק לחברה את זכות הטיעון.

בבית המשפט המחוזי נקבע כי אלה הינה חברת קיבוץ, חברותה בקיבוץ לא פקעה והפסקת חברותה מצד הקיבוץ נעשה שלא כדין - מכאן הערעור. חרף העובדה שהקיבוץ עובר הפרטה, בית המשפט התייחס אליו כאל "קיבוץ מסורתי" משום שהשינויים עקב ההפרטה לא באו לידי ביטוי בתקנון הקיבוץ.

בית המשפט העליון מסיר מעליו מספר טענות מקדמיות שהעלה הקיבוץ, וקובע כי אלה לא הייתה מחויבת לפנות למוסדות הקיבוץ טרם פנייתה לבית המשפט שכן מקום בו רשויות הקיבוץ לא קיבלו החלטה פורמלית לפנותה מהקיבוץ, קל וחומר שלא ניתן לערער עליה. תוך כדי כך משאיר בית המשפט בצ"ע את השאלה העקרונית האם קיימת חובה מקדמית לפנות למוסדות הקיבוץ, כתנאי סף לזכות הגישה של חבר הקיבוץ לבית המשפט.

כמו כן נקבע כי למרות שלאלה עמד סעד חלופי באמצעות סעיף 6 לתקנות האגודות השיתופיות, לפיו מוסמך רשם האגודות השיתופיות (להלן – הרשם) להורות על תיקון פנקס החברים של הקיבוץ מיוזמתו או לבקשת אדם אחר, הסעדים אותם דרשה אלה, קרי צו הצהרתי לפיו אינה חדלה לעולם מלהיות חברת קיבוץ וכן צו המורה לקיבוץ להימנע מפינויה, אינם בגדר סמכותו של הרשם. שאלה עקרונית נוספת אותה השאיר בית המשפט בצ"ע היא, האם ההחלטה להרחיק חבר מאגודה שיתופית נוגעת לסוגיה "חוקתית" שכלל אינה בסמכותו של הרשם.

טענתו המרכזית של הקיבוץ היא כי חברותה של המשיבה בקיבוץ "פקעה מאליה" מכוח תקנה 5(א)(4) לתקנות האגודות השיתופיות (להלן – התקנות), בצירוף סעיף 35(ב) לתקנון, שכן אלה עקרה את מקום מגוריה הקבוע מתחום הקיבוץ. "עקירה" ממקום מגורים משמעה "טוטאליות בניתוק הקשר" אשר תיבחן הן על פי המבחן האובייקטיבי – הפסקת מגורים בפועל, והן על פי המבחן הסובייקטיבי – הוכחת כוונה להתנתק ממקום המגורים. בית המשפט המחוזי, בהחלטה שנתמכה על ידי העליון, קבע כי אלה לא עקרה מן הקיבוץ ברמה הטוטאלית הנדרשת ומכאן שחברותה לא פקעה מאליה.

לפי תקנה 5(א)(4), חברות באגודה שיתופית עשויה "לפקוע מאליה", אף בלא שהתקבלה באגודה החלטה פורמלית בנדון ובלבד אם נתקיימו בחבר התנאים על פי הוראות תקנות האגודה לפקיעת החברות מאליה. "בעוקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום היישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ", הינו אחד המקרים אותם מונה תקנון הקיבוץ בסעיף 35(ב) לפיהם פוקעת החברות מאליה.

כבוד השופטת חיות בוחנת האם בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף, פוקעת החברות מאליה, או שמא נדרשת החלטה של מוסדות הקיבוץ בעניין.

בית המשפט קובע לראשונה כי עקירת מקום מגורים כעילה לפקיעת חברות, מחייבת הליך בירור בפני מוסדות האגודה לקבלת החלטה פורמלית בנדון, ואין היא מפקיעה את החברות מאליה.

הקיבוץ ניסה לטעון כי כשם שלפי סעיף 2א לתקנות, מקום בו נוהג אדם ונהגו בו כחבר אגודה, יראו בו כחבר אגודה, כך מקום בו נהג חבר קיבוץ כמי שאינו חבר בו, וכך גם נהגו בו יתר חבריו, יש לראותו כמי שאינו חבר קיבוץ.

בית המשפט אינו מקבל את הטענה הן בשל העובדה שהמערערים לא הצביעו על טעמים מספקים מדוע להרחיב את תחולת סעיף 2א והן בשל הפגיעה הקשה בקניינו של החבר.

לסיכום קובע בית המשפט כי חברותה של אלה בקיבוץ לא פקעה ולא הופסקה, ומשכך דוחה הוא את ערעורו של קיבוץ בית ניר, ומכריז למעשה על אלה כ-"חברת קיבוץ".