על בעל מוסך להתפנות ממקרקעין לאחר למעלה מ-20 שנות שהות ללא היתר

בית המשפט השלום באשקלון, בפני כבוד השופטת אורית חדד. ת"א 10259-08-10 מנהל מקרקעי ישראל נ' חנניה.
הרקע
רמ"י טוענת כי פקח מטעמה גילה כי חנניה פלש למקרקעין בישוב מרכז נהורה ושישנן תוספות בניה שנעשו ללא היתר, תוך הפעלת מוסך במקרקעין. לאור זאת תובעת רמ"י לסלק את חנניה מהחלקה, להרוס את הסככה שנבנתה ללא היתר ולקבל היתר לפיצול סעדים על מנת להגיש תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.
לדברי חנניה, הוא  שכר את המקרקעין מהמועצה האזורית לכיש אולם הוא המשיך להחזיק בקרקע כ-20 שנה לאחר שתמה תקופת השכירות.
חנניה טוען, בין היתר, כי היות וחלפו למעלה מעשרים שנים חלה התיישנות על טענותיה של רמ"י או לחילופין מדובר בשיהוי ניכר המעיד על ויתור זכות התביעה מצד רמ"י, ולכן יש לדחות את התביעה. עוד טוען חנניה להעדר עילה מחמת עצם הוצאתו של דו"ח המפקח הראשון כעשרים שנה לאחר תחילת הפעלת המוסך. מוסיף חנניה וטוען כי הוא בר רשות בלתי הדירה מכללא בגלל חלוף השנים ושתיקת רמ"י וכי הוא זכאי לפיצוי מרמ"י בגין השקעותיו בנכס במידה ויפונה כתנאי לסילוקו מהמקרקעין.
דיון והכרעה
ביהמ"ש קבע כי מעולם לא נכרת הסכם כלשהו בין המועצה לבין חנניה בנוגע למקרקעין אלו, ובכל מקרה רמ"י היא בעליו של המקרקעין ולא המועצה, כפי שטען חנניה.
עוד קבע ביהמ"ש, כי תקופת ההתיישנות לא חלפה משום שעפ"י החוק, תקופת ההתיישנות בנוגע למקרקעי ציבור מתחילה רק מעת רישום המקרקעין על שם בעליהם והקרקע נרשמה על שם רמ"י כשנתיים בלבד לפני הגשת התביעה.
ביהמ"ש קבע כי טענת השיהוי לא רלוונטית הן משום שעפ"י החוק, שיהוי יכול להביא לדחיית התביעה רק כאשר אין בחוק הוראות התיישנות רלוונטיות והן משום שביהמ"ש יקבל טענת שיהוי המונעת תביעת סעד משפטי רק במקרים מיוחדים. לאור העדויות שהוצגו בפניו, קבע ביהמ"ש, כי רמ"י לא הייתה מודעת לשהותו של חנניה במקרקעין והעניין נודע לה רק לאחר שנים ארוכות ולכן לא ניתן ללמוד מהשהוי ויתור על זכות התביעה.
משום שלדעתו התביעה כוללת את העובדות המקימות עילת תביעה לסילוק יד, קבע ביהמ"ש כי חנניה לא ביסס את טענת העדר העילה.
ביהמ"ש קבע כי על מנת להוכיח זכות בלתי הדירה, על חנניה לעמוד בשלושה תנאים, אשר אינם מתקיימים במלואם במקרה זה: האחד, שמדובר ברשות מפורשת או מכללא; השני, שישנה השקעה ניכרת במקרקעין; והשלישי, שההשקעה נעשתה ברשותו המפורשת של הבעלים. לאור העובדה שרמ"י לא הייתה מודעת לכך שחנניה מחזיק במקרקעין ומרגע שנודע לה פעלה לסילוקו, קבע ביהמ"ש כי לא מתקיימים התנאים הנדרשים לקיום זכות בלתי הדירה ולא קמה זכות בר רשות מכללא משום שזו מבוססת על הסכמה הנלמדת ממחדל לסילוק מהנכס.
בעניין פיצויים בגין השקעתו של חנניה במקרקעין קבע ביהמ"ש כי הוא לא הוכיח מה היה היקף ההשקעות הרלוונטיות ובהיעדר ראיות של ממש לא ניתן לפסוק פיצויים על הנזק שנגרם לו על בסיס אומדנה, בייחוד כאשר ניתן היה להביא נתונים לשם הערכתו. זאת ועוד, ביהמ"ש מציין כי גם אילו ניתן היה לחשב פיצויים, אין לקבוע כי תשלום הפיצויים הינו תנאי לסילוק חנניה שכן הוא עשה שימוש במקרקעין במשך שנים ארוכות ללא תמורה.
סיכום
ביהמ"ש פסק כי על חנניה לפנות את המקרקעין ולהרוס את הסככה שנבנתה ללא היתר בתוך ארבעה חודשים, וכן לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪. עוד פסק ביהמ"ש כי רמ"י יכולה להגיש תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.
ניתן ביום: כ"ד באייר תשע"ה, 13 במאי 2015, בהעדר הצדדים.

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: