בפני השגת האגודה על פסק בורר אשר קבע את הסכום שתחוב המשיבה לאגודה השיתופית טל-אל ישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית בע"מ (להלן – "האגודה") בגין שירותים המסופקים לה, לאחר פרישת המשיבה מחברות באגודה.

1. הרקע הצריך לעניין:
   1. המשיבה ובעלה המנוח נמנו על מייסדי היישוב טל-אל שהוקם בשנת 1980, ונוהל על ידי אגודה שיתופית שהוקמה לצדו לצורך כך בספטמבר 1979.
   2. ביום 30.12.2007 הודיעה המשיבה לאגודה, ביחד עם אחרים, על הפסקת חברותה בה החל מיום 1.1.2008, לטענתה - לאור כינונו של ועד מקומי ביישוב טל-אל אשר רק בשירותיו היא מעוניינת, תוך שהיא פונה לוועד המקומי בבקשה להסדיר התשלומים המוניציפאליים מולו.
   3. בשל ששירותים שונים מסופקים על ידי האגודה לכלל התושבים בישוב - ביום 26.3.2008 הודיע ועד ההנהלה של האגודה לכל אותם חברים שהודיעו על פרישתם מחברות באגודה, כי האגודה תהיה מוכנה לקבל מהם תשלום השווה לסכום שאותו היו משלמים החברים הפורשים לוועד המקומי, לו הייתה המועצה מאצילה לו את הסמכות לגבות סכומים בגין שירותים מוניציפאליים. סכום זה עומד על שליש מסכום הארנונה המשולמת למועצה האזורית משגב (להלן – "המועצה"), ומכונה 'ארנונה ב'.

[נסביר בקצרה כי המקור להסמכתו של הוועד המקומי לגבות כספים בנוסף לאלה המשולמים למועצה כארנונה הוא סעיף 133 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958; סעיף 14 לפקודת המועצות המקומיות וסעיף 9ב לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 אשר הוסף בשנת 2005 והכפיף סמכות זו לאישור שר הפנים ושר האוצר].

1. מאוחר למועד זה, אף עוגנה הודעה זו בהחלטה רשמית: ביום 31.8.2008 קיימו ועד ההנהלה של האגודה והוועד המקומי ישיבה מאוחדת. בישיבה זו התקבלה בין השאר החלטה לפיה משפחות שביקשו להפסיק את חברותן באגודה ישלמו לאגודה סכום השווה לשליש "מחיוב המועצה" כך במילות "פרוטוקול ישיבת ועד מאוחד" (ועד אגודה + ועד מקומי) (להלן – "החלטת 2008") – כאמור – הכוונה הייתה לסך השווה לשליש מתשלומי הארנונה.
2. אין מחלוקת בין הצדדים כי המועצה לא קבעה בצו כל היתר לוועדים מקומיים בתחומה לגבות מסים, וככל הנראה זהו הרקע להחלטת 2008 המשותפת לוועד ההנהלה של האגודה והוועד המקומי. משמעות הדבר היא כי למעשה לוועד המקומי בטל-אל אין סמכות לגבות כספים מהתושבים שבתחומו, ועל כך - אין חולק.
3. הצדדים פעלו לפי החלטת 2008 משך כשנתיים עד אשר ביום 14.11.2010 הודיעה האגודה כי תחייב את חבריה ואת אלה שפרשו מחברותם בה בסכומים זהים החל מינואר 2011.
4. בהתאם לאמור, החל מינואר 2011 חייבה האגודה את המשיבה בכספים נוספים לאלה ששילמה עד לאותו מועד בהסתמך על החלטת 2008. משסירבה המשיבה לשלמם ופסקה מלשלם כליל, החלה צוברת חוב כלפי האגודה.
5. בגין חוב זה הגישה האגודה תביעה כספית נגד המשיבה בהליך בוררות בהתאם לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנונה.
6. בפני הבורר שמונה טענה המשיבה כי אינה חברת אגודה, על כן סעיף הבוררות אינו חל עליה ולמעשה אין לבורר כל סמכות לדון בתביעה או לחייבה. כתוצאה מטענות אלה – הושב התיק לרשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") שיבחן, בהתאם לסמכותו שבדין (תקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 (להלן – "תקנות החברות")) את שאלת חברותה של המשיבה באגודה ואף יכריע בה.
7. ביום 6.7.2015 קבע כב' הרשם, לאחר קיומה של חקירה כדין במשמעות סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה") ובהתאם לתקנות החברות, כי יש לראות בהודעת המשיבה לאגודה מיום 30.12.2007 כהודעה על הפסקת החברות, וזאת בכפוף לתנאים.
8. כב' הרשם הסתמך על ההנחה כי חבר המבקש לפרוש מחברות באגודה להתיישבות קהילתית אך מוסיף להתגורר בתחומיה – עודנו צורך שירותים שמספקת האגודה, גם אם באופן פאסיבי. לפיכך, יש להכיר בהודעת חבר המבקש לפרוש מחברות באגודה אך ממשיך להתגורר בתחומיה רק ככל שיוסדר עניין התשלום בגין שירותים אלה בהסכמה, בינו ובין האגודה.

ככל שלא צלחה הדרך להגיע להסכמות כאמור – יראו בהודעת החבר כנכנסת לתוקף גם ללא הסכם עם האגודה רק ככל שמודיע על נכונותו להכריע בשאלת התשלומים שעליו לשלם (אם כך ייקבע) גם לאחר פרישתו מחברות באמצעות המנגנון שנקבע בסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנונה של אותה אגודה.

"אם החבר המבקש לפרוש מודיע על הפעלת תניית הבוררות שבתקנון, לצורך הכרעה במחלוקת בינו לבין האגודה, ניתן לראות בכך מילוי התנאי של הסדרת התשלומים שיחולו לאחר הפרישה מהאגודה ולאפשר את פרישתו ממנה אף בטרם הסתיימו הליכי הבוררות."

(סעיף 27 להחלטת כב' הרשם).

במקרה דנן קובע סעיף יישוב הסכסוכים כי חילוקי דעות יוכרעו בהליך בוררות סטטוטורית (בוררות זו מיוחדת לדיני אגודות שיתופיות, מקורה בהוראות סעיף 52(2) לפקודה – להבדלים בינה ובין הליך בוררות הכפוף לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 ראו ס. אוטולנגי בוררות דין ונוהל מהדורה רביעית מיוחדת בעמ' 205).

1. ערעור על החלטתו זו של כב' הרשם נדחה על ידי בית המשפט והחלטה זו הפכה חלוטה (ראו פסק דין מיום 10.12.2015 בעמ"נ 30015-09-15 אזרך נ' טל אל – פורסם בנבו).
2. ואכן, לאור המחלוקת שניטשה בין הצדדים בנוגע לגובה הסכום שעל המשיבה לשלם גם לאחר פרישתה מחברות באגודה, הודיעה המשיבה ביום 11.2.2016 על נכונותה להסדיר את המחלוקת בהליך בוררות בהתאם לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה.
3. בכך למעשה התקיים התנאי שקבע כב' הרשם  בהחלטתו, ובהתאם לאמור בסעיף 35 שם – מועד הפסקת חברות המשיבה באגודה הוא 1.4.2008 (התקנון קובע באופן מפורש כי הודעה כאמור תיכנס לתוקף ארבעה חודשים לאחר שניתנה).
4. ביום 13.3.2016 מונה כבורר יחיד להכריע במחלוקת הכספית שבין הצדדים עו"ד ניר ברזל (להלן – "הבורר"). לאחר הליכים שנוהלו בפניו ניתן על ידו פסק בוררות סופי ביום 14.2.2018 (להלן - "פסק הבורר"), אשר קבע את גובה הסכום שעל המשיבה לשלם לאגודה גם לאחר פרישתה מחברות בה בגין שירותים המסופקים לה על ידי האגודה. הסכום הועמד על סך של 260 ₪ לחודש.
5. יצוין, כי הליך הבוררות התעכב משתוך כדי התנהלותו התבקש עיכוב הליכים בשל הגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין דומה - ע"א 2853/16 2890/16 משעלי ואח' נ' מתיישבי שריד ואח'. ביום 2.11.2017 התקבל פסק דינו של בית המשפט העליון בסוגיה זו המהווה את ההלכה הפסוקה בעניין כיום כתקדים מחייב (להלן – "פס"ד שריד").

פסק הבורר

1. בפני כב' הבורר טענה המשיבה כי ממילא אינה צורכת כל שירותים מהאגודה (תוך שהיא מונה שירותים שמספקת האגודה והיא אינה צורכת אותם: בית כנסת, שירותי חינוך, ספורט ועוד) ועל כן אין לחייבה בתשלום כלשהו. באשר ל"שירותים ציבוריים" או "טובין ציבוריים" (Public Goods) טענה המשיבה כי אלה מסופקים במלואם על ידי הוועד המקומי לו הסכימה לשלם באופן שוטף ואין לחייבה בכפל תשלום.
2. מנגד, האגודה טענה כי המשיבה צורכת שירותים כגון: גינון, ניקיון, שער כניסה, קתדרה ועוד – גם אם באופן עקיף, ומשלא ניתן להפריד צריכה עקיפה הרי שעליה לשלם בגינם כשאר החברים.
3. כב' הבורר דחה את טענת האגודה לפיה אין לאשרר את פרישתה של המשיבה מחברות באגודה עד להסדרת חובותיה לאגודה בשל סעיף המתנה כך בתקנונה של האגודה. נימוקו של כב' הבורר נשען על העובדה שהחלטת כב' הרשם בעניין חברותה של המשיבה הנה החלטה חלוטה. משכך נקודת המוצא היא כי המשיבה אינה חברת אגודה עוד, למן 1.4.2008 כאמור.
4. כב' הבורר דחה את טענת האגודה כי על המשיבה לשאת בסכום השווה לדמי החבר שמשלמים חברי האגודה באופן קטגורי: "אינני רואה כל אפשרות לקביעה אפריורית כזו, שמשמעותה הינה בעצם החלה של החלטות האגודה על מי שאיננו חבר בה, בלא שתהיה לו האפשרות להשפיע עליהן, וזאת בניגוד לכלל הידוע שלפיו "אין מסים בלי ייצוג"." (סעיף 31 לפסק הבורר). כב' הבורר סבר כי אין די במסמכים שחתמה המשיבה מול האגודה עת ביקשה להתקבל לחברות בה, על מנת להטיל עליה חובה אפריורית לשלם תשלום חודשי זהה לאשר משלמים חברי האגודה.

קביעה זו נשענת בחלקה על קביעת בית המשפט העליון בפס"ד שריד שם חויבו חברים פורשים בתשלום זהה לזה שחייבים בו חברי אגודה וזאת בהתאם להסכמים שנחתמו על ידי אותם חברים פורשים בעת הצטרפם לאגודה.

1. כב' הבורר דחה את טענת המשיבה כי אינה צורכת שירותים ועל כן אין לחייבה בתשלום נוסף על הארנונה המשולמת למועצה משהמועצה מעבירה כספים לוועד המאוחד של הוועד המקומי וועד ההנהלה של האגודה. טענה זו נדחתה על ידי כב' הבורר מן הטעם שהמועצה ממילא לא התירה לוועדים המקומיים בתחומה לגבות כספים ועל כן למעשה אין המשיבה משלמת כספים לוועד המקומי (לא הותר לו לגבות) או לוועד ההנהלה של האגודה (לא רוצה לשלם לאגודה). בכך למעשה הופכת המשיבה ל'טרמפיסט חופשי' (free rider) על התושבים האחרים באגודה: "התוצאה במקרה זה, שבו המשיבות אינן משלמות עבור השירותים אותם הן ממשיכות לצרוך ולמעשה הפכו ל"טרמפיסטיות" על גב האגודה וחבריה הנותרים, אינה רצויה ואין לקבלה." (סעיף 34 לפסק הבורר).
2. כב' הבורר הוסיף ודחה את טענת המשיבה כי במקום שבו הוועד המקומי אינו יכול לגבות תשלום בגין שירותים מוניציפאליים כי אז אף האגודה אינה יכולה לעשות כן. כב' הבורר הפנה לסעיף 21 בפס"ד שריד שם נקבע כי האגודה רשאית לספק שירותים מוניציפאליים המוסיפים על השירותים שמספקת הרשות המקומית הרלוונטית לרבות הוועד המקומי. במקרה זה הוועד המקומי כלל אינו רשאי לגבות כסף ועל כן קבע כב' הבורר כי ממילא אין מקום לדבר על "השגת גבולו".
3. כב' הבורר קבע כי אין לחייב בגין "טובין ציבוריים" לפי צריכה, ביתר שאת מקום כי בעבר (עת היו ילדיה קטנים למשל) נהנתה המשיבה גם משירותים שאין היא צורכת כעת: "לא יהיה זה ראוי לאפשר לה להשתחרר מחובת התשלומים עבור שירותים כאלה ואחרים, כאשר ילדיה בגרו ולטענתה היא אינה נזקקת עוד לשירותים אלה" (סעיף 39 לפסק הבורר).
4. עם זאת, כב' הבורר דחה את טענת האגודה כי פס"ד שריד "קובע הלכה כללית המחייבת "בעל נכס המתגורר ביישוב לשלם את מסי האגודה"" (סעיף 44 לפסק הבורר). כב' הבורר קבע כי הלכה זו מצומצמת לאותם מקרים בהם קיימת התחייבות חוזית לכך, בעוד בענייננו "כתב ההתחייבות עוסק בחיוב מי שאינו מתקבל לחברות לפנות את המקרקעין, אך אין בו כל הוראה המחייבת מי שאינו חבר בתשלום ע"פ החלטות האגודה." (סעיף 43 לפסק הבורר). "יחד עם זאת, מקובל עליי כי פסה"ד משמיע עקרון על לפיו גם חברים פורשים צריכים להוסיף ולשאת בנטל התשלום עבור השירותים.." (סעיף 45 לפסק הבורר).
5. כב' הבורר דחה את טענות האגודה כי את חיוב המשיבה בסכום השווה לזה שמשלמים חברי האגודה יש לבסס על קיומו של חוזה בהתנהגות: "אינני סבור כי כפיפותה של הגב' אזרך להחלטות האגודה בתקופה שבה היתה חברה, יוצרת התחייבות בהתנהגות לשלם מסי אגודה בתקופה שלאחר פרישתה." (סעיף 46 פיסקה שנייה).
6. באשר לסכום שעל המשיבה לשלם - לאחר התלבטות קבע כב' הבורר כי יש לראות בהחלטת 2008 בסיס לקביעת הסכום שישולם כאשר סכום זה לא צריך להיות פועל יוצא של השירותים הנצרכים בפועל. וכך קבעה ההחלטה:

"חיוב משפחות שביקשו לעזוב את האגודה: החיוב יהיה בדרך של שליש מחיוב המועצה. כל מספר חודשים תשולם ההצמדה."

1. כב' הבורר ראה בהחלטה זו הסדר הנושא אופי הסכמי, והסתמך גם על מכתבה של האגודה למשיבה מיום 26.3.2008 (ראו סעיף ‎1.3 לעיל). כב' הבורר קבע כי האגודה לא הייתה רשאית לבטל את ההסדר מיום 26.3.2008 והוסיף כי משכב' הרשם קבע שחברות המשיבה באגודה פסקה ביום 1.4.2008 – בוודאי שלא הייתה כפופה להחלטת ועד ההנהלה של האגודה לשנות הסדר זה מאוחר למועד פקיעת החברות בהתאם להודעתה, בחודש אוגוסט 2008. כב' הבורר מצא חיזוק למסקנתו בדמות הקביעה המפורשת בהסדר כי יעמוד בתוקפו עד לשינוי שיטת החיוב באגודה – וזו, לפי חומר הראיות שהיה בפניו, לא שונתה.
2. התוצאה: על המשיבה לשלם לאגודה שליש מסכום הארנונה המשולמת על ידה למועצה בגין השירותים המוניציפאליים שהיא צורכת כחלק ממגוריה בשטחי האגודה. כב' הבורר הוסיף כי יש לחשב סכום זה מהסכום שמחייבת המועצה בגין ארנונה וזאת לפני ההנחות להן זכאית המשיבה ככל שזכאית היא לכך מול המועצה. מסקנה זו נסמכת בין השאר על פס"ד שריד, שם נקבע כי על החיוב להיות ריאלי וממשי ויהא בגין כלל השירותים המסופקים על ידי האגודה כטובין ציבוריים.
3. התוצאה האופרטיבית: כב' הבורר חייב את המשיבה בסכום של 260 ₪ לחודש לפי חיובים חודשיים בגין ארנונה לשנים 2015-2016 אשר הביאה המשיבה לפניו ואשר עמדו על סך 750-760 ₪. עוד קבע כב' הבורר כי התקופה בגינה תחוב המשיבה סכום זה תחל ב- 1.1.2011 ועד 31.12.2017 ובסך הכל – 21,840 ₪ (260x7x12) כולל הפרשי הצמדה. כב' הבורר דחה את תביעת האגודה לחייב את המשיבה גם בריבית פיגורים.

כב' הבורר קבע כי ככל שסכום זה לא ישולם במלואו בתוך 30 ימים מיום אישור פסק הבורר – יישא מתום מועד זה גם ריבית פיגורים בהתאם להחלטות האגודה העדכניות בדומה לאשר חל על חובות של חברי אגודה שבפיגור.

כב' הבורר קבע כי מחודש ינואר 2018 ואילך ימשיך ויעמוד הסכום על שליש מחיובי המועצה הכוללים בגין ארנונה (מגורים + מבני עזר למגורים) לפני הנחות וכי האגודה לא תמנע מהמשיבה כל שירות, ציבורי ושאינו ציבורי, המסופק לתושבי היישוב, במישרין או בעקיפין

"ככל שהאגודה מספקת או תספק שירותים בתשלום מיוחד (כגון כניסה לבריכה), תהיה הגב' אזרך זכאית לצרוך שירותים אלה תמורת הסכום הנגבה מתושבים, באופן שוויוני." (סעיף 57 לפסק הבורר).

1. עוד קבע כב' הבורר כי הוראות אלה יעמדו עד כניסתו לתוקף של צו מיסים של הוועד המקומי בטל-אל.

2. עיקרי טענות הצדדים בפניי:
   1. טענתה העיקרית של האגודה היא כי על חברים הפורשים מחברות באגודה עליהם נמנית המשיבה יש להחיל תשלום חודשי זהה לזה שמשלמים חברי האגודה. האגודה מספקת שירותים לכלל הקהילה, המשיבה בחרה אמנם לפרוש מחברות אך להישאר חלק מהקהילה בכך שממשיכה להתגורר בתחומה ועל כן אין כל הצדקה לחייבה בסכומים פחותים. המדובר על בחירה של חבר לשעבר לצאת מחברות ואין לו להלין אלא על עצמו בעניין בחירתו שלא להיות חבר באגודה שאחת מהשלכותיה היא ויתור על הזכות להשפיע על גובה הסכומים הנגבים ושימושיהם כמו גם על הזכות לבחור ולהיבחר למוסדותיה.
   2. לטענת האגודה המנגנון שנקבע על ידי כב' הבורר הנו שרירותי; אף אחד מהצדדים לא עתר ליישום החלטת 2008 ועל כן מדובר בחריגה מסמכות; כי בין המשיבה לאגודה קיים הסכם בהתנהגות על השתתפות בעלויות השירותים השוטפים גם ללא הסכם מפורש שקובע זאת; כל אלה תומכים בטענה כי יש להשית על המשיבה סכומים זהים לאלה המשולמים על ידי כלל החברים – והרי זוהי תביעתה של האגודה בהשגתה.
   3. המשיבה לעומת זאת טוענת כי החלטת כב' הבורר לראות בהחלטת 2008 ככזו המסדירה את התשלום בינה ובין האגודה הנה מוצדקת, וזאת בוודאי לאור העובדה שעד היום לא שונתה שיטת החיובים בטל-אל.
   4. משכך מבקשת המשיבה לדחות את ההשגה ולאשר את פסק הבורר.
3. דיון והכרעה:
   1. לאחר שהפכתי רבות בטענות הצדדים וחזרתי וקראתי את ההלכות אליהן מפנים הצדדים מצאתי כי על מנת להכריע בשאלות המונחות לפתחי, יש תחילה להבין מהו ישוב קהילתי, מהי אגודה שיתופית קהילתית, מהן תכליותיה וכיצד היא מממשת תכליות אלה.
   2. הבנה זו תביא לבדיקה אמתית של תפקידה של האגודה גם בחיי התושבים בתחומה, לצד החברים בה.

מהו ישוב קהילתי כפרי?

1. טל-אל - ישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית בע"מ היא אגודה שיתופית שמאפייניה, כפי שהגדיר זאת הדין בתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), תשנ"ו-1995 (להלן – "תקנות הסיווג") הן:

"ישוב קהילתי כפרי – אגודה שהיא ישוב כפרי, שמטרותיה העיקריות הן ארגון התיישבות חבריה כקהילה המקיימת שיתוף בהקמת מפעלים יצרניים ובמתן שירותים וניהול חיי הקהילה בישוב כמפורט בתקנון האגודה;"

1. עינינו הרואות אפוא, כי בישוב קהילתי בראש ובראשונה מתארגנים החברים להתיישבות ביישוב כקהילה, שמאפייניה הם שיתוף בהקמת מפעלים יצרניים ובעיקר - במתן שירותים וניהול חיי הקהילה. כלומר, גם ככל שאין מפעלים יצרניים כפי שמאפשרת ההגדרה – הרי שמתן שירותים וניהול חיי קהילה הם ממאפיינה של אגודה שהיא ישוב קהילתי כפרי.
2. בהצטרפות של אדם לאגודה שהיא יישוב קהילתי כפרי – מצטרף הוא לקהילה. רובם המכריע של יישובים קהילתיים אלה אינם מצויים במרכז הארץ אלא בפריפריה המרוחקת גאוגרפית מאזורי המטרופולינים בישראל, במרחב הכפרי.
3. יישובים קהילתיים אלה מקבלים שירותים משלושה מקורות המהווים למעשה שלוש שכבות של השלטון המקומי במרחב הכפרי: מהרשות המוניציפאלית אליה משתייך היישוב, מהוועד המקומי המהווה חלק מהמערכת השלטונית במרחב הכפרי (ככל שמכהן כזה) ומהאגודה הפועלת בתחומי היישוב.

"השלטון המקומי בישובים כפריים עשוי שני רבדים. ברובד העליון מצויה המועצה האזורית, וברובד התחתון הוועד המקומי הנבחר על ידי תושבי היישוב. לאחר הקמתה של מדינת ישראל שויכו מרבית היישובים הכפריים לתחומי שיפוטן של מועצות אזוריות, ובשנת 1958 הותקן צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 (להלן: צו המועצות האזוריות) הקובע את סמכויותיהן המוניציפליות של המועצות ומסדיר את פעילותן. סעיף 90 לצו המועצות האזוריות מורה כי כל ישוב יתנהל באמצעות ועד מקומי; וסעיף 132 מבהיר כי סמכויות הוועד יהיו סמכויות המועצה שהואצלו לו על ידה. בנוסף נקבע, כי הוועד המקומי רשאי להטיל ארנונה כללית על תושבי היישוב לצורך מילוי הסמכויות שהואצלו לו (סעיף 133 לצו); ועל המועצה האזורית מוטלת חובת פיקוח ובקרה על פעולתם של הוועדים המקומיים, ובכלל זה על תקציביהם.."

(פס"ד שריד, סעיף 20)

כאמור, אנוכי סבורה כי על שני רבדים אלה יש להוסיף את האגודה הקהילתית – אשר מהווה את המקור השלישי לאספקת שירותים ביישובים קהילתיים במרחב הכפרי.

1. הרשות המוניציפאלית, ובמקרה זה המועצה כהגדרתה לעיל, מהווה מעין מסגרת אירגונית למטרות משותפות של מספר יישובים ולמעשה מממשת את היתרון לגודל באספקתם של שירותים אלה. השירותים המסופקים על ידה ממומנים מתשלומי ארנונה על פי דין שעבורם מתקבלים שירותים מוניציפאליים ליישוב. המדובר בשירותי חובה שהתשלום בגינם אינו בחירה – וככזה – הנו תשלום המספק רף מינימאלי של צרכים ושירותים מוניציפאליים.
2. הוועד המקומי, המהווה חלק מן המערכת השלטונית במרחב הכפרי המנוהלת באמצעות המועצות האזורית, מוסמך לגבות תשלום בגין שירותים שנותן רק ככל שהמועצה שבתחומה הוא מצוי האצילה לו מסמכויותיה לגביית כספים על פי דין, וגבייה זו מוגבלת לשיעור של 30% מתשלום הארנונה המשולם למועצה הרלוונטית.
3. האגודה הקהילתית, אשר במקור איגדה את כלל התושבים יחד כחברים באגודה, למעשה מספקת שירותים ביתר על השירותים שמספקים המועצה והוועד המקומי. על מנת שלא להאריך אומר כי המציאות מוכיחה פעמים רבות שעל מנת לשמור על הקהילה בישובים אלה, ועל לכידות חברתית שהיא למעשה תנאי לשרידותה של הקהילה ושל היישוב, מספקת האגודה שירותים רבים נוספים על המועצה והוועד המקומי.
4. מן המפורסמות כי המציאות בפריפריה מזמנת התמודדות עם קשיים שאינם מנת חלקם של יישובים שאינם מצויים בפריפריה. על כן, נדרשים היישובים המצויים בה (לשם שרידותם) להיות בעלי ערך מוסף. ערך מוסף זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני תחומים (ראו למשל, לשם ההמחשה בלבד, את החלטת הממשלה שמספרה 3738 מיום 15.04.2018 והמשמעויות הנלוות להגדרת יישובים ואזורים כבעלי עדיפות לאומית). על תחומים אלה נמנים גם תחומים מוניציפאליים וקהילתיים – אותם שירותים המסופקים ביתר על ידי האגודה. המציאות מראה כי יישובים אלה, על מנת לשרוד, מבקשים ואולי אפילו חייבים לייצר לעצמם יתרונות שהרשות המוניציפאלית אינה מסוגלת ואינה רשאית לספקם.
5. יתרונות אלה מגולמים בין השאר בשירותים מוניציפאליים וקהילתיים המסופקים ביתר על אלה שמחייב החוק, והם אלה המאפשרים יתרונות המהווים מוקד משיכה להתיישבות בהם ולמעשה מאפשרים את שרידותם לאורך השנים, כאמור. מכאן, שאספקת שירותים אלה בפריפריה הינה בעלת חשיבות לאומית.

אלא מאי?

1. מאחר שמדובר על שירותים ביתר – אין הרשות המוניציפאלית (המועצה והוועד המקומי) רשאית לספקם ולמעשה הדרך לספקם עוברת דרך מימונם הישיר והפרטי של התושבים. כאן מצוי כובד משקלה של האגודה הקהילתית. האופן שבו מתאפשרת אספקתם של שירותים אלה היא על ידי גבייה מחברי האגודה. הטענה כי שירותים ביתר מסופקים על ידי האגודה הקהילתית ובסמכותה לעשות כן התקבלה על ידי בתי המשפט:        

"המועצה האזורית והוועד המקומי הם הגופים היחידים הרשאים לגבות ארנונה ולספק שירותים מוניציפליים בסיסיים.

...

אין ולא יכול להיות חולק על כך שהאגודה הקהילתית אינה רשאית להשיג את גבולו של הוועד המקומי בכל הנוגע לשירותים שהאגודה מספקת לתושבים ולגביית מס מוניציפלי. ואולם, אין כל מניעה שהאגודה תספק שירותים המהווים תוספת לשירותים המוניציפליים שעליהם אמון הוועד המקומי, ותשלום כזה אינו בגדר מס (ראו: רע"א 6499/12 גבאי נ' ניר יפה – מושב עובדים להתיישבות חקלאית, [פורסם בנבו] בפסקה 4 (19.2.2013))."

(פס"ד שריד, סעיפים 20-21)

1. בעבר, כל בעלי הנכסים ביישוב הקהילתי היו גם חברי האגודה הקהילתית. בעבר, כאשר חבר ביקש להפסיק את חברותו באגודה – היה הוא למעשה מפסיק להתגורר בתחומיה. אלא שמאז הכרעתו של בית המשפט המחוזי בה"פ (נצ') 22222-07-10 עפגין נ' מתיישבי אמנון (24.10.2011) [פורסם בנבו] (להלן – "פרשת עפגין") מתאפשר מצב שבו אדם שאינו חבר באגודה הקהילתית מוסיף להתגורר בתחומיה, ועולה השאלה הכיצד, אם בכלל, ניתן לחייבו באותם שירותים ביתר המסופקים על ידי האגודה וזאת כאשר האגודה מהווה לכאורה מסגרת משפטית לחבריה בלבד, בשונה מתושבים שאינם חברים (בהקשר הרחב מאגודות קהילתיות נזכיר גם את בג"ץ 1793/03 עמיר דרורי ואח' נ' מועצת מקרקעי ישראל ואח' (30.11.2005) [פורסם בנבו] אשר הווה תקדים בסוגית הפרדת החברות באגודה מהזכויות במקרקעין שבתחומה).
2. שאלה זו נדונה בהרחבה בפס"ד שריד ושם קבע בית המשפט העליון כי "כל עוד האגודה הקהילתית מספקת את שירותיה לכלל תושבי היישוב, אין מקום לשחרר דווקא את התושבים שפרשו מן החברות בה מחובת התשלום עבור שירותים אלה" (סעיף 26 פסקה 2 לפס"ד שריד) וכן "שאין עילה לבטלותן של ההוראות החוזיות שמחילות על המערערים כולם חובת תשלום עבור השירותים הקהילתיים לאגודה, וזאת בין אם הם חברים בה ובין אם לאו." (סעיף 31 לפס"ד שריד).
3. עולה אפוא, כי לאור פס"ד שריד וההלכה שנקבע בו על ידי בית המשפט – ניתן ואף ראוי לחייב גם חברים לשעבר המוסיפים להתגורר בתחומי האגודה הקהילתית בתשלום עבור שירותים שמספקת היא לכלל תושביה.

יצוין, כי הזרע הראשון לגישה זו נזרע עוד בפרשת עפגין שם אומצה הגישה שגם פורשים מחברות באגודה קהילתית צריכים להסדיר את התמורה בגין השירותים שזו מספקת להם אגב מגוריהם בתחומיה.

1. המקרה שלפניי עוסק למעשה בצעד הנוסף שיש לילך בו בהתאם לפס"ד שריד: כיצד ובכמה יש לחייב חבר שפרש מחברותו באגודה הקהילתית אך מוסיף להתגורר בתחומיה.
2. מהנסיבות של פס"ד שריד עולה כי ראוי וצריך להתיר גבייה מחבר לשעבר כאמור ככל שמתקיימים שני מבחנים:

ראשית, על השירותים המסופקים על ידי האגודה לכלל התושבים להיות "טובין ציבוריים" ולהוות תוספת לשירותים הבסיסיים הניתנים על ידי המועצה ועל ידי הוועד המקומי (ראו סעיף 21 פסקה ראשונה לפס"ד שריד).

שנית, נדרשת קיומה של הסכמה חוזית בין הצדדים לשלם עבור שירותים אלה גם כתושבים שאינם חברי אגודה. בפס"ד שריד  היה בנמצא חוזה עצמאי שאינו קשור לתקנונה של האגודה הקובע במפורש שגם בפרישה מחברות יחוב הפורש בתשלומים בגין שירותים המסופקים לו על ידי האגודה (ראו סעיף 21 פסקה שלישית).

בכפוף לעמידה בשני מבחנים אלה יש מקום לקבוע את גובה התשלום שייגבה מחבר לשעבר.

המבחן הראשון – האם השירותים שמספקת האגודה מהווים תוספת לשירותים המוניציפאליים המסופקים על ידי המועצה והוועד המקומי?

1. מפסק הבורר עולה קביעה אשר אינה במחלוקת בין הצדדים לפיה המועצה לא האצילה מסמכותה לוועד המקומי לגבות תשלומים מוניציפאליים. מכאן, כי הוועד המקומי אינו מוסמך לגבות כל תשלום בנוסף על תשלומי הארנונה שמשלמים התושבים למועצה.
2. מחומר הראיות בפניי עולה כי ישנו תקציב מאוחד, לוועד המקומי ולוועד ההנהלה של האגודה. יש להניח כי נעשה תקציב מאוחד מן הטעם שממילא אין לוועד המקומי כל מקור כספי עצמאי לגביית תשלומים. המועצה תומכת באמצעות סכומים בסדר גודל של כ- 300,000 ₪ לתקציב זה. תמיכה זו של המועצה מצטרפת לתקציב אשר על פי פסק הבורר עומד על כ- 1.8 מיליון ₪ בשנה.
3. מכאן, כי רוב רובם המכריע של השירותים ממומנים מכספיה של האגודה הקהילתית. רק כ- 16% מהעלויות מקורן במועצה.
4. עוד עולה מחומר הראיות שבפניי כי השירותים המסופקים על ידי האגודה הם בין השאר: גינון ותברואה, שמירה ובטחון, תפעול בריכה, חדר כושר, תרבות, פעילויות נוער, גיל שלישי, מועדון חברים, ספרייה עברית, ספרייה רוסית, דת, מרפאה, תאורת רחוב, תאורת בטחון, הוצאות בגין ניהול שוטף, אינטרנט, ביטוחים  – כל אלה הם טובין ציבוריים המסופקים לכלל התושבים, בלי יכולת הפרדתם לחברים שאינם רוצים לעשות שימוש בשירותים אלה. זאת, מבלי להתייחס לשאלה האם יש לכבד רצון של מי מהחברים שלא לעשות שימוש באיזה מהשירותים המסופקים לכלל התושבים לאור מאפייניו המיוחדים של היישוב. הוועד המקומי לעומת זאת, מספק שירותים כגון מדריכי נוער, השתתפות מועצה בפעוטון ובגנים. אף אלה הם טובין ציבוריים.
5. נראה אפוא, כי כלל השירותים המסופקים על ידי המועצה וביתר שאת על ידי האגודה הם לטובת כלל התושבים, גם אם לא כולם נהנים מכלל השירותים. כלל שירותים אלה הם הם הערך המוסף של היישוב, הם המאפשרים את הפעילות הקהילתית שהיא בלבו של היישוב ובלעדיה ספק אם ליישוב זכות קיום.
6. הערך המוסף האמור, מוסף ליישוב ולתושבים ללא קשר לצריכת השירותים עצמם. לשון אחר: היישוב טל-אל ויישובים שכמותו מציעים באופן אינהרנטי, כחלק בלתי נפרד מהם, את חיי הקהילה והשירותים הנוספים האמורים שבחלקם הם שמאפשרים את חיי הקהילה בלעדיהם אין יכול היישוב להתקיים.
7. במקום שבו אין הוועד המקומי מוסמך לגבות כספים כי אז כל השירותים המנויים לעיל למעשה ממומנים ומסופקים דה-פקטו על ידי חברי האגודה באופן עצמאי וזאת בנוסף לתשלומי הארנונה שמשלמים הם באופן שוטף.
8. חלק מהערך המוסף עליו דובר לעיל הוא גם הציפייה, אשר אף התקיימה לאורך השנים, שכלל השירותים המרכיבים את אופיו של היישוב ואת רמת החיים בו יהיו מסופקים באופן חופשי. מכאן, כי גבייה נפרדת בגין כל שירות מאיינת ציפייה זו ומשנה את צביונו ורמת החיים ביישוב כולו. זאת ועוד: כחלק מכך - אין לצפות לבדיקה פרטנית של האגודה לגבי כל משתמש בפועל באיזה משירותיה בנפרד (מה שבדרך הכלל ממילא לא נעשה ביישובים קהילתיים) אלא לשימוש חופשי במתקני האגודה ושירותיה וזאת כאמור כחלק מצביון היישוב, מהמרקם החברתי שבו ומרמת החיים אשר הייתה נהוגה בו מזה שנים רבות. ובמילות פס"ד שריד (שם, סעיף 26):

"נראה כי גביית תשלום נפרד בגין כל שירות ושירות חותרת תחת אורחות החיים ביישוב – המבוססים על ההנחה שלפיה שימוש חופשי במתקנים הציבוריים (בבריכה, במתקני הספורט, במועדון, בספרייה וכו') הוא חיוני לגיבוש המרקם הקהילתי. גביית תמורה בגין השירותים בהתאם לצריכה בפועל מאיינת אפוא את צביונו הייחודי של היישוב, המתאפיין בלכידות חברתית ותרבותית."

 

1. משקבעתי כי המדובר בטובין ציבוריים הממומנים על ידי חברי האגודה כי אז יש מקום ביתר שאת לאמירה של בית המשפט העליון בפס"ד שריד כי "כל עוד האגודה הקהילתית מספקת את שירותיה לכלל תושבי היישוב, אין מקום לשחרר דווקא את התושבים שפרשו מן החברות בה מחובת התשלום עבור שירותים אלה" (סעיף 26 פסקה 2 לפס"ד שריד).
2. יוצא אפוא כי המבחן הראשון בענייננו – מתקיים. כל השירותים שמסופקים שלא על ידי המועצה מסופקים למעשה על ידי האגודה הקהילתית לכלל התושבים באופן שווה כטובין ציבוריים.

המבחן השני – האם קיים הסכם או חוזה בין האגודה ובין חבר לשעבר כי ישלם בגין השירותים שמספקת האגודה גם ככל שנפסקת חברותו באגודה?

1. בשונה מפס"ד שריד – כאן חסרים אנו מערכת הסכמים חוץ-תקנונית המסדירה את היחסים בין הצדדים גם ככל שמופסקת חברותו של חבר אך עדיין ממשיך הוא להתגורר בתחומי היישוב.
2. הטעם לכך ברור: המשיבה נמנית על מייסדי היישוב עוד משנת 1980. באותם ימים לא עמדה על הפרק כלל האפשרות לפרוש מחברות באגודה ולהמשיך להתגורר בשטחיה. התאפשר הדבר כאמור רק לאחר קביעות בית המשפט (המחוזי, שנסמכה על עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז) בפרשת עפגין, כאשר לפניה הזיקה בין חברותו של אדם באגודה ובין זכותו במקרקעין שבתחומי האגודה הייתה זיקה ישירה שאינה ניתנת לניתוק.
3. זהו גם המקור לסעיף המצוי בתקנונים רבים המורה באופן מפורש כי לא יכול חבר לפרוש מחברותו באגודה ככל שממשיך להיות בעל זכויות במקרקעין בתחומי האגודה. סעיף בנוסח זה בוטל כזכור בפרשת עפגין, אך הוא קיים גם בתקנונה של האגודה דנן והוא אף משתקף באותו כתב התחייבות עליו חתמה המשיבה – ואפנה לסעיף ‎1.24 לעיל ו- ‎3.35 להלן.
4. מכאן, שבעת הצטרפותה של המשיבה לחברות באגודה שהוקמה בשנה שלפני הצטרפותה היה ברור כי פרישה מחברות – משמעותה גם שינוי במקום המגורים.
5. כך, עיון בתקנון האגודה אשר עמד בתוקף בעת הצטרפות המשיבה לאגודה מעלה שלל סעיפים אשר זוהי רוחם: סעיף 3 – הוא סעיף המטרות של האגודה הקובע כי חלק ממטרותיה הן גם שיפור איכות החיים, ארגון פעולות שיתופיות, שיתוף ועזרה הדדית, ועוד; סעיף 4 קבע כי האגודה מוסמכת לקיים תפקידים שעליהם מופקע השלטון המקומי (אמנם וכמוסבר – כיום מפרשים הוראה זו כשירותים המסופקים ביתר ובנוסף על השלטון המקומי, אך הדברים מובאים פה רק על מנת להעמיד את התמונה שעמדה לנגד עיני המשיבה עת הצטרפה כחבר לאגודה); סעיף 8א הקובע כי יוכל להתקבל לחברות רק מי שגר ביישוב; סעיף 26 הקובע כי חבר לא יוכל להפסיק את חברותו באגודה כל עוד הוא מקבל שירות משירותים המסופקים על ידה וכל עוד לא חדל להיות בעל זכות במקרקעין בתחום היישוב; סעיפים 192-195 הקובעים כי האגודה רשאית לספק משירותיה גם למי שאינם חבריה, היא רשאית להתנות אספקת השירותים בחוזה שייחתם ועוד ועוד.
6. כלומר, למשיבה בעת שהתקבלה לחברות, וככל הנראה גם במשך השנים שבאו לאחר מכן, ברור היה שמשמעות ההצטרפות ליישוב היא גם הצטרפות לאגודה שמתחזקת את הקהילה ביישוב, וכי הקהילה היא הכרחית לקיומו של היישוב.
7. האם די בכך כדי לעמוד במבחן ההסכמה החוזית בין הצדדים שהתווה פס"ד שריד? כב' הבורר קבע כי "הלכת פס"ד שריד מצומצמת למקרים שבהן קיימת התחייבות חוזית לכך" (סעיף 44 לפסק הבורר).
8. בפני כב' הבורר הונח כתב התחייבות שלפי פסק הבורר "עוסק בחיוב מי שאינו מתקבל לחברות לפנות את המקרקעין, אך אין בו כל הוראה המחייבת מי שאינו חבר בתשלום ע"פ החלטות האגודה." (סעיף 43 לפסק הבורר). לא מצאתי בחומר הראיות חוזה הדומה להסכם המשתכנים עליו הסתמך בית המשפט בפס"ד שריד.
9. עם זאת, ובהמשך לקביעה הבאה בפס"ד שריד לפיה "במוקד הליך הקבלה ליישוב נבחנה מידת נכונותם של המועמדים לקחת חלק בחיי הקהילה, ולשאת בעלות הנובעת מכך" (סעיף 23 לפס"ד שריד) נראה לי כי גם כאן, וגם ללא הסכם המורה כן באופן מפורש, ברור היה למצטרפים לאגודה (לאור כל הסעיפים המצוטטים לעיל מתקנונה של האגודה שהיה בתוקף בעת ההצטרפות) כי מצטרפים הם לקהילה אשר היא היא המנהלת את היישוב ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו.
10. הרצון לקחת חלק בחיי הקהילה מגולם לפי פס"ד שריד באותם הסכמי משתכנים חוץ-תקנוניים עליהם בין השאר הסתמך בית המשפט בהכרעתו: "...הדברים קיבלו ביטוי מפורש בהסכם המשתכנים ובתקנון, בדמות התחייבותם של המערערים להצטרף לאגודה הקהילתית ולשאת בחיובים שיוטלו על ידה בגין שירותים קהילתיים. ואולם הסכמים אלה לא רק חייבו את המערערים להצטרף לאגודה הקהילתית; אלא הוסיפו והתנו העברה עתידית של זכויות המערערים במגרשי ההרחבה לצדדים שלישיים (בהסכם או מכוח ירושה), בהצטרפותו וקבלתו של הצד השלישי לחברות באגודה הקהילתית." (סעיף 23). כל אלה מצויים גם במערכת היחסים שבין הצדדים דנן – אם כי ללא הסכם כתוב. 
11. האם העובדה כי פס"ד שריד נשען בהכרעתו על קיומו של חוזה כתוב בין הצדדים, שאינו תקנונה של האגודה מאיין אפשרויות נוספות המגשימות את אותה התכלית? לטעמי יש להשיב לשאלה זו בשלילה.
12. מטרתם של הסכמי המשתכנים להבהיר למשתכנים באגודה הקהילתית המוקמת לצד הקיבוץ שהם חלק מקהילה על כל המשתמע מכך, ולא רק חברים באגודה. האם הסכם משתכנים הוא הדרך היחידה להגיע לתוצאה זו? גם על שאלה זו יש, לטעמי, להשיב בשלילה.
13. האגודה טענה בפניי כי יש לראות את מערכת היחסים שבין הצדדים כמקימה חוזה בהתנהגות, גם ללא חוזה כתוב. לטענת האגודה יש לראות בהתנהגות המשיבה למן קבלתה לחברות ועד הודעת הפרישה כמקימה חוזה בהתנהגות המגלם בתוכו התחייבות חוזית לשאת בכלל התשלומים המשולמים בגין כלל השירותים המסופקים על ידי האגודה לחברים ולתושבים שבתחומה.
14. בטענתה זו הסתמכה האגודה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בה"פ 12568-03-12 ולנסי נ' הררית (28.8.2013) [פורס בנבו] (להלן – "פס"ד הררית") שם נקבע (סעיף 10):

"חוזה מכללא  בדרך ההתנהגות- מי שהצטרף כתושב לישוב קהילתי שיש בו צביון מסויים  ורמת מסויימת של שירותי קהילה  שמאפיינת אותו, ועבר את ועדת הקבלה – חזקה שהסכים לשאת בעלויות הדרושות כדי לשמור על רמת השירותים של היישוב. יש בכך משום קשירת חוזה בהתנהגות שמשמעותו – אני מוכן לשאת בעלויות הדרושות לשמירה על צביון המקום וייחודו.

תושב שהצטרף, איננו יכול לטעון כי הוא מעונין להנות מאופי היישוב ויתרונותיו, אך מבלי להשתתף בעלויות הכרוכות בכך. דהיינו –לדרוש שאת השירותים הקהילתיים האיכותיים יממנו חברי האגודה בלבד. מאחר והצטרפות ליישוב קהילתי בדרך של רכישת נכס מקרקעין או מגורים בנכס כזה איננה מחייבת הצטרפות כחבר לאגודה, כל פרשנות הפותרת תושבים כאלה מהשתתפות בתשלום עבור השירותים הניתנים,  היתה יכולה ליצור מצב בו חברי האגודה נושאים בדמי חבר למען השבחת היישוב ושמירה על אופיו ורמתו, ואילו כל התושבים האחרים שבחרו שלא להיות חברי האגודה אך הצטרפו ליישוב בשל צביונו המיוחד  - נהנים מכך אך נמנעים מלשלם.

 עוד יש לזכור כי מי שהצטרף ליישוב ידע מלכתחילה כי ועד ההנהלה הוסמך לנהל את היישוב, וליישוב כזה הוא מצטרף. הצטרפותו ליישוב קהילתי מושתתת על ההבנה שהוא חלק מהיישוב הקהילתי. לפיכך, הוא מנוע מלטעון כנגד ועד ההנהלה שאין לו הזכות לניהול היישוב ולקבוע את רמת השירותים שבו."

1. בכל הכבוד, אין לי אלא לאמץ במלוא פה קביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי לענייננו. גם כאן, המשיבה הייתה בין מייסדיו של היישוב, ומכאן שהדברים נכונים ביתר שאת: סעיפי התקנון באותו מועד היו ברוח הדברים הללו, שנים רבות פעלה המשיבה באופן זה ואף גידלה את ילדיה ביישוב תוך שהדרך בפניה ליהנות משלל השירותים שסיפקה האגודה הייתה פתוחה ובחינם. נראה כי גם ללא חוזה בכתב – יש לראות בהתנהגות הצדדים לאורך השנים כמקימה חוזה מכללא לפיו עמד לה למשיבה הרצון ליהנות מאופי היישוב ומיתרונותיו, היא אף השתתפה במשך שנים בעלויות הכרוכות בכך ובפעילויות האגודה ואף שימשה נציגת האגודה. אין לקבל את טענותיה לאחר שנים שזו הייתה מערכת היחסים בין הצדדים כי כעת, "אין בדעתה להיזקק לשירותים כלשהם מצד האגודה, והיא מסתפקת בשירותים המוניציפאליים הבסיסיים, המגיעים לה, מהוועד המקומי.. ומוכנה לשלם עבור שירותים אלה" (סעיף 1.4 לתשובת המשיבה להשגה).
2. מכוח החוזה מכללא האמור התחייבה המשיבה לאורך השנים לשאת בתשלומים אשר העניקו ליישוב טל-אל את ציביונו המיוחד ואת רמת החיים המסופקת בו, ובכלל זה כלל השירותים המופיעים בתקציבה של האגודה.
3. כאן המקום להפנות גם לע"א 6499/12 גולן גבאי נ' ניר יפה (19.2.2013) [פורסם בנבו] שם נקבע באופן מפורש כי:

"חתימת המבקשים על תקנון האגודה מלמדת על הסכמתם לשאת בתשלומים המוזכרים שם, גם אם נפלה בהגדרת התשלומים טעות פורמאלית שלא היה בה כדי להטעות את המבקשים. אכן תקנון של אגודה שיתופית איננו בבחינת מקור סטטוטורי לגביית מסים, אך אין בכך כדי לשלול את האפשרות לגבות מכוח התקנון תשלומים עבור שירותים החורגים מהשירותים המוניציפאליים הניתנים על-ידי האגודה השיתופית לחבריה."

יש בכך כדי להראות כי הסוגיה של נשיאה בתשלום של חברי אגודה שפרשו מחברותם באגודה גם בנסיבות שאינן זהות – מובילה בסופו של יום לתוצאה אחת: חיוב חברים לשעבר בסכומים הדומים או זהים לאלה שמחויבים החברים באגודות קהילתיות, ולא מכוח החברות במסגרתה של האגודה כתאגיד מתחום המשפט הפרטי, אלא מכוח המגורים והשירותים המסופקים לכלל התושבים כשבעניין זה האגודה מספקת שירותים מוניציפליים-קהילתיים המהווים חלק בלתי נפרד ממרקם החיים בתחומה של כלל תושביה. ויודגש: אל תוצאה זו מגיעים בתי המשפט השונים גם ללא חוזה או הסכם הדומה לאותו חוזה משתכנים המוזכר בפס"ד שריד.

1. לא נעלמה מעיני גם הכרעת בית המשפט השלום (בשונה מההלכות המצוטטות לעיל מבית מדרשם של בתי המשפט המחוזי והעליון) בתא"מ (קצ') 54269-02-14 תושבי גבעת יואב אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' גריגורי וכניאנסקי (30.12.2014) [פורסם בנבו] (להלן – "פס"ד בעניין גבעת יואב") שאף היא רלוונטית לענייננו: שם הוכיחו זוג מתיישבים באגודה קהילתית כי לא הגיעו ליישוב על מנת ליהנות מן הערך המוסף שבו:

"לדעתי, אותה אפרט, גם אם אניח שקמה החזקה הנזכרת כפי שנפסק בפסק דין ולנסי, הנתבעים סתרו את החזקה, והראו כי למרות שעברו את הליך הקליטה הם לא הסכימו לשאת בעלויות החורגות מאלה המשולמות לרשות המקומית. הנתבעים אינם טוענים כי הם מעוניינים ליהנות מאופיו של ישוב שבו רמת השירותים חורגת מעבר לתשלומי החובה לרשות המקומית"

(סעיף 18 סייפא לפסק הדין, ההדגשות במקור)

בפסק דין זה, בשונה מענייננו ובשונה מפס"ד הררית, המשתכנים כלל לא ידעו ובוודאי שלא עשו שימוש באותם שירותים ביתר שמספקת האגודה. הם אף מעולם לא היו חברים באגודה ולא הסכימו להיות בעתיד. בוודאי שלא כך הוא בענייננו, עת המשיבה נמנתה על מייסדי היישוב, עשתה שימוש במשך שנים בשירותים המוצעים על ידי האגודה ואף שילמה בגינם, וכעת מבקשת היא לשחררה מתשלום עבורם משהפכו ל'לא-רלוונטיים' עבורה. יוצא אפוא, כי בדומה לאשר קבע כב' הבורר – משך שנים נהנתה המשיבה מהשירותים השונים שמספקת האגודה ומומנו גם על ידי חברים שלא עשו שימוש באותה עת בשירותים אלה. יהא זה בלתי הוגן לאפשר למשיבה כיום להשתחרר מחובת התשלומים משבגרו היא וילדיה ולטענתה אינם עושים שימוש עוד בשירותים אלה (אפנה לסעיף 39 לפסק הבורר). שירותים אלה הם חלק מחיי הקהילה ביישוב והדברים היו מוסכמים על המשיבה בהתנהגותה משך שנים. אין לשנות מכך כעת רק בשל שבחלק משירותים אלה לא עושה המשיבה שימוש כיום.

גם בפס"ד בעניין גבעת יואב הסכים בית המשפט כי ישנו ערך מוסף ליישוב קהילתי הנזקף לזכות האגודה וחבריה:

"עינינו הרואות: קירוב העדשה לכותרת "האופי המיוחד של היישוב" וזיהוי מרכיביו באופן ממוקד מגלה, כי אותו חלק של "האופי המיוחד של היישוב" הנזקף לזכות האגודה הוא בעיקר בשניים: ביצירת חיי קהילה, ובהספקת שירותים ברמה החורגת מעבר לרמת השירותים המסופקת באמצעות תשלומי החובה לרשות המקומית. את שני המרכיבים הללו, חיי קהילה ורמת שירותים מוגברת – העידו הנתבעים כי הם לא חיפשו (או הכירו) עת ביקשו לרכוש את ביתם, והתובעת לא הפריכה עדות זו."

(שם, סעיף 22 סייפא)

לטעמי - מתוך אמירה זו ניתן אף לשמוע כי מקום בו שני מרכיבים אלה ידועים ומהווים חלק מההחלטה להתגורר ביישוב זה, בוודאי מקום בו נעשה שימוש ב"אופי המיוחד של היישוב" (בדמות צריכה אקטיבית של שירותים אלה כבמקרה דנן) – כי אז לא יהא זה ראוי שלא לשאת בעלויות הנלוות לכך.

1. מסקנה זו נכונה בעיני ביתר שאת מקום בו ממילא אין הוועד המקומי מספק איזה שירות שהוא וכלל השירותים מסופקים על ידי האגודה. במצב דברים זה בוודאי שלא יכולה המשיבה לעמוד על רצונה לשלם לוועד המקומי – שהרי אינו מוסמך כלל לגבות ממנה תשלומים. המשיבה מעידה על עצמה בסעיפים 1.5-1.6 לתשובתה להשגת האגודה כי גם היא, עת נבחרה כחברה בוועד המקומי ניסתה "ללא לאות" להביא לכך שהוועד המקומי יהיה בר סמכא לספק שירותים מוניציפאליים ולגבות כספים מתושבים. אלא שהמציאות מראה כי הדבר לא נחל הצלחה.
2. משכך למעשה נאלצת האגודה לספק ולממן את השירותים המסופקים על ידה לקהילה – מחבריה בלבד. יהא זה בלתי סביר לאפשר לתושבים לשלם סכום אחר מזה המשולם על ידי חבריה בגין שירותים אלה.
3. במאמר מוסגר אוסיף כי לטעמי, גם לו היה הוועד המקומי מורשה לגבות כספים, גם אז כלל לא בטוח שהיה בכך כדי לשנות ממסקנותיי. כל עוד מספקת האגודה שירותים ביתר לאלה שמספק הוועד המקומי, כל עוד מדובר בטובין ציבוריים שאינם ניתנים להפרדה, כל עוד שירותים אלה הם ממאפייניו של היישוב ושומרים על צביונו המיוחד – הרי שניתן יהיה לגבות בגין שירותים אלה גם ממי שאינו חבר אגודה אלא תושב בלבד, הנהנה, גם אינו חפץ בכך, משירותים אלה ועל כן עליו לשלם בגינם. ככל שמעוניין הוא להשפיע על אופי השירותים המסופקים ואגב זאת על התעריף הנגבה – יתכבד יביא עמדתו וישכנע את כלל החברים באסיפה הכללית של האגודה. ברי כי לשם כך – עליו להיות חבר אגודה.
4. אין לאפשר החזקת המקל משני קצותיו: ככל שבחר חבר לשעבר לוותר על חברותו באגודה כי אז חזקה עליו שוויתר גם על זכותו להשפיע על טיבם של השירותים, וכפועל יוצא מכך גם על התעריף הנגבה, ומושתק הוא מלטעון כי פטור הוא מחיוב בשל ש"אין מסים בלי ייצוג".
5. מסקנתי היא אפוא, כי הסכם בין האגודה ובין חבר לשעבר יכול להיות גם חוזה מכללא, הנשען על התנהגות הצדדים לאורך השנים, ומוסק מהנסיבות של כל מקרה. כך, בעניינו סבורה אנוכי כי יש לקבל את עמדת האגודה שכאן נכרת הסכם מכללא, כי הצטרפות כחבר ליישוב טל-אל מקפלת בתוכה קבלת רמת החיים הנהוגה ביישוב ואת ההסכמה לשלם בגין כך.

טובין ציבוריים מסופקים לחבר אגודה ולתושב בעלות זהה

1. יישומו של פס"ד שריד על המקרה שלפנינו מחייב את המסקנה כי כל עוד כלל השירותים המסופקים על ידי האגודה הם טובין ציבוריים כי אז כל הנהנה משירותים אלה בין אם במישרין ובין אם בעקיפין נושא בחובת תשלום זהה.
2. משמדובר באגודה קהילתית אשר כלל שירותיה ניתנים באופן שוויוני לכלל התושבים בה ומהווים חלק מצביונו של המקום ורמת החיים בו – הרי שלא יכול לבוא תושב או חבר לשעבר ולטעון כי אינו מעוניין באספקתם של שירותים אלה. בחירתו לדור בשטחי האגודה מקפלת בתוכה הסכמה לרמת החיים הנהוגה בה ולצד זאת – גם הסכמה לשאת בעלויות הנדרשות לשם כך.
3. צדק כב' הבורר בדחותו את טענת המשיבה "כאילו ניתן לחייבה רק עבור שירותים שהיא צורכת בפועל ולפי עלותם הממשית." וצדק הוא גם בנימוקיו לכך: "ההבחנה לגבי שירותים נצרכים ושאינם נצרכים, כאשר מדובר בטובין שבחלקם הגדול הינם בגדר "טובין ציבוריים", נראית בעיני מוקשית ולא מעשית." (סעיף 38 לפסק הבורר) אנוכי מצטרפת לקביעה זו של כב' הבורר.
4. כב' הבורר אף קיבל את טענת האגודה כי "הגב' אזרך נהנתה משירותים שונים כאשר גידלה ילדים, ושירותים אלו מומנו גם ע"י חברים שלא היו להם ילדים באותה עת. לא יהיה זה ראוי לאפשר לה להשתחרר מחובת התשלומים עבור שירותים כאלה ואחרים, כאשר ילדיה בגרו ולטענתה היא אינה נזקקת לשירותים אלה." (סעיף 39 לפסק הבורר). אף עמדה זו מקובלת עלי. זוהי משמעותה של הערבות ההדדית המתקיימת בין החברים באגודה השיתופית, ממנה נהנים כיום משהאפשרות להפסיק את החברות באגודה גם אלה שאינם חברים, ואין כל הצדקה שלא יישאו בנטל הכלכלי לקיים אותה, כפי נקבע גם בפס"ד שריד (ההדגשות שלי ד.ב):

"בית המשפט המחוזי סבר כי הטלת חיוב כספי לאגודה הקהילתית על מתיישב שפרש ממנה, מהווה כפייה דה-פקטו של המשך החברות באגודה; ומשכך, ומשום שכפיית חברות באגודה שיתופית היא אסורה בהיותה פוגעת בחופש מהתאגדות, מצא בית המשפט כי חיוב זה הוא פסול ובטל. אלא שבעניין זה דומני כי בית המשפט המחוזי עירב מין בשאינו מינו, וכי בעשותו כן נתפס לכלל טעות. החיוב הכספי מהווה תמורה, המשולמת על ידי התושבים עבור שירותים קהילתיים הניתנים להם מאת האגודה במגוון תחומים, ובין היתר: שמירה, חינוך, פעילויות תרבות, בריכה וכיוצא באלה. שירותים כאמור ניתנים לכלל התושבים ביישוב – בין אם הם חברי האגודה, ובין אם פרשו ממנה...

...

לשם הדוגמה, הטלת חיוב כספי לאגודה על מי שחברותו בה פקעה, עשוי היה להיתפס ככפייה של המשך החברות באגודה אם היה נקבע בתקנון כי עם פרישתו של החבר תחדל האגודה לספק לו את השירותים הקהילתיים חרף המשך תשלום התמורה על ידו; אך לא זה המצב. כל עוד האגודה הקהילתית מספקת את שירותיה לכלל תושבי היישוב, אין מקום לשחרר דווקא את התושבים שפרשו מן החברות בה מחובת התשלום עבור שירותים אלה. לא רק שמדובר בהתערבות בלתי מוצדקת בעקרון חופש החוזים, שהוא עקרון על בשיטת המשפט בישראל, אלא שתוצאתה של התערבות כזו עלולה להיות הרסנית לפועלה של האגודה ומשכך גם למרקם חיי הקהילה ביישוב.  

בית המשפט המחוזי סבר כי באפשרותה של האגודה להפריד מבחינה תקציבית בין מגוון השירותים הניתנים על ידה, ולגבות בגין כל אחד משירותים אלה תשלום נפרד בהתאם לצריכה בפועל. אלא שגם אם הדבר ישים מבחינה מעשית, ועניין זה לא הוברר לפנינו די הצורך, נראה כי גביית תשלום נפרד בגין כל שירות ושירות חותרת תחת אורחות החיים ביישוב – המבוססים על ההנחה שלפיה שימוש חופשי במתקנים הציבוריים (בבריכה, במתקני הספורט, במועדון, בספרייה וכו') הוא חיוני לגיבוש המרקם הקהילתי. גביית תמורה בגין השירותים בהתאם לצריכה בפועל מאיינת אפוא את צביונו הייחודי של היישוב, המתאפיין בלכידות חברתית ותרבותית.

זאת ועוד. יסודו של החיוב בתשלום עבור השירותים גם בעת פרישה מחברות באגודה, נעוץ במאפייני ההתיישבות בקיבוץ – הרואה ערך בניהול חיי חברה וקהילה, שבהם השירותים הקהילתיים עומדים לרשות כל התושבים באופן שווה. אורח החיים ביישוב היה ידוע לכל אחד מהמערערים שעה שביקשו לבנות בו את ביתם, על המשמעות הכספית הכרוכה בו; ונכונותם של המערערים להשתלב בקהילה ולשלם תמורת השירותים הניתנים לה עמדה, בין היתר, ביסוד המלצתה של ועדת הקבלה בעניינם. 

27. בלא לגרוע מהאמור, אודה כי העובדה שהחיוב הכספי לאגודה מוטל על כל מתיישב ללא הגבלת זמן לכאורה, כל עוד הוא מתגורר ביישוב, יכול שתעורר אי נוחות מסוימת; ועם זאת, אינני סבורה כי יש בכך כדי להקנות למערערים זכות לביטולו של חיוב זה. אכן, ההתחייבות לשאת בתשלומים עבור השירותים הקהילתיים היא ארוכת טווח – ואולם כך גם הסכם המשתכנים, משזה נועד להסדיר את היחסים שבין המשתכנים לבין הקיבוץ, שהם מטבעם מתמשכים וחלים כל עוד מתקיימים המגורים ביישוב.

אין משמעות הדברים כי מדובר בחוזה לתקופה שאינה קצובה, שלפי ההלכה הפסוקה ניתן לביטול בהודעה לצד האחר (ראו: ע"א 46/74 מרדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1) 477 (1974); ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקאות 39-36 (13.2.2008)). ראשית דבר, על פי הסכם המשתכנים והתקנון, חובת התשלום חלה רק על תושבי היישוב – ועל כן עם הפסקת המגורים תבוא לידי סיום גם חובת התשלום. ושנית, היקף החיוב הכספי וטיבה של התמורה הניתנת בגינו, עומדים בכל שנה לבחינה והחלטה מחדש של האגודה הקהילתית. חברות באגודה מאפשרת לכל אחד מהתושבים לקחת חלק ואף להשפיע על עניינים אלה. הכוונה היא לזכותם של חברי האגודה לבחור ולהיבחר למוסדותיה, ולהשתתף באסיפה הכללית המאשרת את התקציב השנתי. כוחו של התושב הבודד להשפיע על מהות והיקף התשלום לאגודה אמנם מוגבל מבחינה זו שהוא כפוף לדעת רוב החברים בה; ואולם להבדיל מביטול חד צדדי של חובת התשלום החוזית, מנגנון זה עולה בקנה אחד עם הרעיון הקהילתי והצביון החברתי של היישוב, ומאפשר את קיומו של הסכם המשתכנים תוך גמישות והתאמה של חובת התשלום לתנאים משתנים ולאורך זמן.

(סעיפים 26-27 לפס"ד שריד)

1. מקובלים עליי הדברים ונכונים הם גם לענייננו (בהתאמות הנדרשות). לא מצאתי בחומר הראיות שבפניי כל טענה כנגד קביעות כב' הבורר בנוגע לחבותה העקרונית של המשיבה. יוצא אפוא כי מסתמנת אי התאמה בין הכרעתו של כב' הבורר ובין מסקנותיי רק באשר לסכום שנקבע על ידו, ולא באשר לרוב קביעותיו העקרוניות.
2. ככל שמדובר באגודה שהשירותים שמספקת מסופקים לכלל תושביה במגוון תחומים, ובין היתר: שמירה, חינוך, פעילויות תרבות, בריכה וכיוצא באלה, הרי שהחיוב הכספי מהווה תמורה בגין שירותים קהילתיים אלה וזאת ללא קשר לצריכתם בפועל אלא כחלק ממרקם החיים של היישוב ורמת החיים בו, חייב להיות מושת על כלל תושביה באופן שווה, וזאת גם אם שירותים אלה מסופקים על ידי האגודה. זהו להבנתי המקרה שלפניי. מסקנתי היא אפוא כי במקרה כאמור – התשלום שחב בו חבר האגודה צריך להיות זהה לתשלום שחב בו תושב או חבר לשעבר. אין כל תוחלת להבדל בחיובים במצב דברים זה, וחיובים שונים פוגעים פגיעה ישירה בעיקרון השוויון.

אגודה קהילתית מספקת שירותים לקהילה שעלותם לכלל התושבים זהה

1. מכל האמור נגזרת למעשה קביעה כי ככל שמדובר באגודה קהילתית אשר כלל השירותים המסופקים על ידה הם טובין ציבוריים כי אז מתגלה חזקה שכלל הנהנים משירותים אלה, במישרין או בעקיפין, בעלי חבות זהה לשאת בעלויות שירותים אלה.
2. במקרה דנן לא מצאתי ולא הוכח בפניי כי איזה שירות שהוא מבין השירותים שמספקת האגודה אינו נכנס בגדר שירות ציבורי או טובין ציבוריים:

"טובין ציבוריים - השירותים הנוספים  ניתנים ליישוב הקהילתי ללא  הפרדה לצרכנים השונים - מדובר ב"טובין ציבוריים" (Public Goods  ) אשר לא ניתן להגביל את השימוש בהם לאדם אחד. שירותים כמו מועדון ילדים, מגרש משחקים, גינון, שירותי מכבי אש, וכד' משמשים מקור הנאה לכלל התושבים ביישוב הקהילתי."

ויודגש: המבחן לשירותים ציבוריים אינו רק העובדה כי שירות כאמור אינו ניתן להפרדה. לטעמי יש לקחת קביעה זו צעד אחד נוסף ולקבוע כי מדובר במבחן דואלי, שחלקו השני הוא המבחן האם שירותים אלה מהווים חלק ממרקמו הקהילתי של היישוב, במובן זה ש"גביית תמורה בגין שירותים בהתאם לצריכה בפועל מאיינת.. את צביונו הייחודי של היישוב, המתאפיין בלכידות חברתית ותרבותית" כאשר "גביית תשלום נפרד בגין כל שירות ושירות חותרת תחת אורחות החיים ביישוב – המבוססים על ההנחה שלפיה שימוש חופשי במתקנים הציבוריים (בבריכה, במתקני הספורט, במועדון, בספרייה וכו') הוא חיוני לגיבוש המרקם החברתי" (ראו הציטוט המובא בסעיף ‎3.54 לעיל).

כך למשל, ככל שעד היום הייתה הבריכה פתוחה ולא הוצב בכניסתה כל פיקוח על מנת לוודא כי כל העושים שימוש בה – הם חברי אגודה בלבד בשונה מתושבים – כי אז אין לצפות שלאור פרישתם של מספר חברים מחברות באגודה תחל האגודה לממן פיקוח כאמור.

1. ככל שלמרות האמור, יטען הטוען כי בעניינו הפרטי יש לסטות מחזקה זו כי אז עליו נטל הראיה והשכנוע לסתור חזקה זו:

כך, נכון הדבר לגבי תושב או חבר לשעבר, הטוען כי יש להחיל עליו חובת תשלום קטנה מזו החלה על חבר אגודה בשל שחלק מהשירותים המסופקים אינם טובין ציבוריים למשל, ונכון הדבר גם לגבי אגודה הטוענת כי יש להחיל על מי שאינו נמנה על חבריה חובת תשלום מוגברת מזו שמוחלת על חבריה בגין שירותים המסופקים על ידה. טענות אלה צריכות להיות מוכחות וככל שמצליח הטוען להרים את נטל השכנוע והראיה כי אז נפתחת הדרך לסטות מעקרון השוויון האמור. קביעה זו אף מתיישבת עם פס"ד בעניין גבעת יואב המוזכר לעיל. גם שם – המשתכנים הוכיחו כי מטרת מגוריהם ביישוב לא הייתה קשורה לקהילה שבו, שלשירותיה לצד העלויות הכרוכות בהם – כלל לא היו מודעים.

1. בענייננו מצאתי כי כלל השירותים שמספקת האגודה הנם שירותים ציבוריים. ככאלה חובת התשלום עבורם חלה על כלל התושבים באשר אלה נהנים ממנו ומתוצאותיו הנלוות (רמת חיים, צביון מיוחד, שמירה על ערך ביתם, וכיוצא באלה) ללא קשר לצריכה בפועל.
2. אוסיף כי במקרה זה נכונים הדברים באופן מובהק משלוועד המקומי אין כל יכולת לספק שירותים, וגם לו הייתה – לא מן הנמנע כי השירותים המסופקים על ידי האגודה עודם שירותים משלימים, המגשימים את צביונו המיוחד של היישוב, רמת החיים בו, שמירה על ערך בתי התושבים ביישוב ועל הלכידות החברתית בו, וכדומה.
3. מכאן עולה המסקנה כי על המשיבה חובת השתתפות בתשלום זהה לזו של חברי האגודה. ככל שיוכח בפניי כי יש להחריג מחזקה זו שירות מסוים, וכלל איני בטוחה כי רצוי לילך בדרך זו, כי אז יישקלו הדברים לגופם. לא נעשה כך כאן, ואדגיש כי אין כל נפקא מינה לחוסר רצונה של המשיבה לצרוך שירותים מסוימים - בהתאם לכל המוסבר לעיל.

טענת האגודה כי מנגנון התשלום שקבע כב' הבורר הנו שרירותי

1. כב' הבורר ראה בהחלטת 2008 הסדר הנושא אופי הסכמי אשר האגודה לא הייתה מוסמכת לחזור בה ממנו ללא הסכמה המשיבה. אינני מקבלת עמדה זו. המדובר בהחלטה של האגודה, שהיא אמנם גוף מתחום המשפט הפרטי, אבל בענייננו הספציפי ובכובע שנשאה היא במקרה זה מדובר בהחלטה של גוף שהוא מעין גוף שלטוני, כזה המספק שירותים קהילתיים ומוניציפאליים מקום בו דרכו של הוועד המקומי אינה פתוחה לעשות כן.
2. הדברים הובאו לפני החברים הפורשים כהודעה במכתב, ולאחר מכן כהחלטה משותפת של ועד ההנהלה של האגודה והוועד המקומי, ולא כהצעה אשר היא הבסיס להסכם. גם העובדה כי דובר היה ב"פרוטוקול ישיבת ועד מאוחד" מצביעה על כך שבעניין זה כובעה של האגודה היה "שלטוני", כספקית שירותים ציבוריים, והדברים מתיישבים היטב עם השלטון בעל שלושת השכבות עליו פירטתי לעיל.
3. לאור זאת, לא מצאתי כי יש לקבל את קביעת כב' הבורר לפיה החלטת 2008 הנה הסכם בין הצדדים, כי האגודה לא הייתה רשאית לשנות מן ההסכם שלא לפי תנאיו (עד אשר "...תשונה שיטת החיוב בטל אל" – כך במילות ההחלטה) וכי העובדה שעשתה כן וזאת לאחר מועד פקיעת חברותה של המשיבה באגודה (בהתאם להחלטת כב' הרשם) מובילה למסקנה שהדבר נעשה בחוסר סמכות (שהרי החלטות האגודה חלות על חבריה בלבד).
4. לטעמי, יש לראות אחרת לגמרי את המצב הדברים:

ראשית, עולה השאלה המתבקשת כיצד זה קובעים ועד ההנהלה והוועד המקומי גבייה משותפת מקום בו הוועד המקומי חסר כל סמכות לגבות כספים מהתושבים שבתחומו. שאלה זו אינה צריכה הכרעה בענייננו ועל כן תישאר בצריך עיון.

1. שנית, בעת שהתקבלה החלטה 2008 לא היה ברור המצב המשפטי באשר לחברים לשעבר המוסיפים להתגורר בשטחי אגודה קהילתית המספקת שירותים ציבוריים לכלל תושביה, גם כאלה שלא נמנים על חבריה. מתוך רצון להגיע לאיזו הסכמה עם החברים הפורשים התקבלה החלטת 2008, אשר מאוחר יותר התבררה כמפלה בין חברים ובין חברים לשעבר, אשר השירותים המסופקים להם זהים. הכרוניקה של הדברים הביאה את האגודה לשנות את החלטת 2008 וזאת לא על מנת לפגוע בחברים הפורשים אלא על מנת לעמוד על שוויון בין התושבים כולם, להם מסופקים באופן שווה כלל השירותים על ידי האגודה.
2. ערך השוויון עולה מפורשות מתוך החלטת האגודה לשנות את החלטת 2010: "החל מ-1.1.2011 יוחל מס אגודה שווה לכל התושבים".  ויודגש: הפער בין התשלום ששילמו החברים לשעבר ובין התשלום ששילמו חברי האגודה נע בין 22-30 ₪ בלבד. אני רואה בפער קטן זה ראיה לכך שערך השוויון הוא שעמד כנר לרגלי האגודה עת החליטה על גבייה שווה ולא כל מניע אחר.
3. לפיכך מסקנתי היא כי אין מדובר בהחלטה הנושאת אופי הסכמי אלא בהחלטה מעין שלטונית בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן.
4. אם זוהי מסקנתי הרי שאין תוחלת לקביעת כב' הבורר כי מעמדה של החלטה 2008 הוא כשל הסכם בין הצדדים, ואכן נשאלת השאלה מדוע ייגבה מחברים לשעבר סך השווה לשיעור של 30% מהארנונה דווקא, בדומה לגבייה שיכולה הייתה להיעשות על ידי הוועד המקומי, ומחברי אגודה סכום אחיד שנקבע על ידי האסיפה הכללית בהתאם לתקציב המאושר בה ולמימונו.
5. שאלה זו עלה ביתר שאת מקום בו: ראשית, לוועד המקומי אין סמכות לגבות כספים מתושבים, ושנית, מקום בו האגודה מספקת שירותים ציבוריים רבים ביתר לכלל התושבים וכולם נהנים (במישרין או בעקיפין) משירותים אלה. על כן – נטל המימון חייב להיות על התושבים כולם, אלה החברים באגודה ואלה שאינם חברים בה, ומסקנה זו אף הכרחית להישרדותם של יישובים אלה.
6. אכן – המסקנה המתבקשת היא כי יש לקבל את עמדת האגודה שמנגנון זה אינו בהכרח המנגנון המתאים, ובנסיבות מסוימות עשוי אפילו להיחשב למנגנון שרירותי. במצב בו למשל מחליטה האגודה על מיזם המסב תועלת משמעותית לקהילה כולה המורכבת מכלל התושבים – אך מוגבלת היא במימונו מחבריה בלבד. אין זה מצב ראוי, רצוי או הוגן.
7. בהקשר זה מצאתי להוסיף כי המבקש להשפיע על החלטות הקשורות בשירותים הציבוריים שאותם תספק האגודה – יתכבד וימנה על חברי האגודה (ככזה עומדת לו האפשרות להשפיע באסיפה הכללית) ולא יעמוד מנגד ויטען כי אין לחייבו בשל שאינו יכול לקחת חלק בהחלטות אלה.
8. מסקנתי היא אפוא כי מנגנון התשלום שנקבע על ידי כב' הבורר אינו נכון לענייננו. יש להשוות בין התשלומים שמשלמים חברי האגודה לאלה המשולמים על ידי התושבים - בגין שירותים ציבוריים.
9. אציין כי עיון בתקציב המאוחד של הוועד המקומי וועד ההנהלה של האגודה (ונניח רגע בצד את השאלה אם יש מקום לתקציב מאוחד לשני גופים אלה בהתאם לכל דין) לשנים 2009-2016 מעלה כי ממילא בדמי החבר לא נכללים שירותים כגון הפעלת הבריכה, הפעלת חדר הכושר, ושירותים שאותם מספק בדרך הכלל הוועד המקומי: גנים, פעוטונים, תאורת רחוב ובטחון וכיוצא באלה. לצד הוצאות אלה בתקציב מצויות הכנסות. לעיתים הכנסות אלה נמוכות מן ההוצאות – כך שברור לגמרי שהאגודה וחבריה הם הם מקור המימון גם לשירותים מוניציפאליים מובהקים אלה. לצד זאת, ניתן לראות שלל שירותים המהווים בעצם את חיי הקהילה ביישוב טל-אל, את צביונו, את רמת החיים המוצעת בו לתושבים: גינון ותברואה, שמירה ובטחון, ועדות תרבות, ועדת נוער, ועדת גיל שלישי, סיפריות (עברית ורוסית), ועדת חיילים, ועדת קליטה, מרפאה, חיילים, ניחומים ולידות, כתה א' ובני מצווה ועוד.
10. כלומר, מהתקציבים שאושרו לאורך השנים והובאו לפניי ניתן לראות בצורה מובהקת למדי כי כל השירותים הציבוריים שניתנים ביתר על ידי היישוב ממומנים מתקציבה של האגודה ולא מתקציבים שמקורם ברשות המוניציפאלית, והן מהווים את אופיו המיוחד של היישוב וערכו המוסף.
11. יתרה מכך – בתקציבה של האגודה לאורך השנים ניתן לראות כי בין ההכנסות של האגודה ניתן למצוא גם הכנסות שניתן להחשיבן ככאלה שמקורן הוא אך באגודה ונכסיה, כלומר – אמורים לשרת את חברי האגודה בלבד. משהכנסות אלה מופיעות כחלק מהכנסות האגודה, הן הלכה ולמעשה מקטינות את דמי החבר הנגבים על ידי האגודה. קביעה שעל המשיבה לשלם לאגודה סכומים הזהים לדמי החבר מגלמת הנחה זו אינהרנטית בדמי החבר הקבועים בתקציב. יוצא אפוא, כי המשיבה נמצאת נהנית מתשלום מופחת (בצורת דמי החבר) כשמקור ההפחתה שייך לאגודה (וחבריה) בלבד.
12. נחה דעתי אפוא, כי במקרה דנן יש לקבל את עמדת האגודה לפיה ראוי וצודק לחייב את המשיבה בתשלום שאינו נופל מזה המשולם על ידי חברי האגודה, אלא שווה לו. זו הייתה עתירתה של האגודה ואני מקבלת אותה בנסיבות העניין.

4. שלוש הערות נוספות לפני סיום:

הערה ראשונה:

1. בסעיפים 1.13-1.14 לתשובת המשיבה טענה היא כך:

"המשיבה התמידה בטענתה, כי בטל-אל השירותים ניתנים ע"י הוועד המקומי הנבחר, ולא ע"י האגודה, ולפיכך נכונה לשלם מיסי וועד מקומי, המוגדרים בצו המועצות, על פי ההסדר שבוטל, ואינה מוכנה לשלם דמי חבר לאגודה בה אינה חברה.

בטל-אל מכהן וועד מקומי, הזוכה לתקציבים מהמועצה האזורית משגב, בגובה כ-26% מתשלומי הארנונה המושלמים לה, ע"י המחזיקים בנכסים בטל-אל, אלא שתקציב זה, מועבר כולו ע"י הוועד המקומי, לאגודה, על מנת שזו תבצע עבורו במקצת השירותים המוניציפליים.

שלא כמו בישובים אחרים, בטל-אל החליטו, שלא להטיל מיסי וועד מקומי, על פי הדין, ובמקום זאת, מטילה האגודה מיסי חבר."

1. בכל הכבוד, ההחלטה על גביית מס על ידי הוועד המקומי אינה החלטה המסורה לשיקול דעתה של האגודה. סעיף 133(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 מורה מפורשות כי:

"ועד מקומי רשאי, באישור המועצה, להטיל בתחום הנהלתו כל מס שהמועצה רשאית להטיל לפי סעיף 68(א) ורשאי הוא, באישור המועצה ובכפוף להוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן – חוק ההסדרים), והתקנות שהותקנו לפיו להטיל ארנונה כללית, והכל לצורך ביצוע הסמכויות שהמועצה אצלה לו (להלן – מסי ועד מקומי); לא החליט ועד מקומי על הטלת מסי ועד מקומי בתחומו, רשאית המועצה, לאחר שניתנה לועד המקומי הזדמנות להשמיע את טענותיו, להחליט על הטלת מסי ועד מקומי כאמור אם נוכחה שהם דרושים לביצוע הסמכויות שאצלה לועד המקומי."

1. כאמור, אין מחלוקת כי המועצה לא אצלה מסמכויותיה לוועד המקומי. בשל כך - הלכה ולמעשה אין ביד הוועד המקומי היכולת ליתן שירותים  שהרי אלה כרוכים בתשלום שאין בסמכותו לגבות מהתושבים. על כן גם טענת המשיבה לפיה הוועד המקומי הנבחר הוא אשר מספק שירותים – אין לה, להבנתי, על מה לסמוך.
2. המשיבה העידה על עצמה כי עשתה מאמצים משמעותיים על מנת לשנות מצב זה ולהביא לכך שלוועד המקומי תעמוד הסמכות לגבות כספים וליתן שירותים מוניציפאליים – אך זאת ללא הצלחה. על כן תמהתי מדוע זה תובא טענה זו כאילו זה מצב הדברים הנוהג ביישוב טל-אל. למשיבה התשובות.

הערה שנייה:

1. המשיבה טענה כי "נכון היה עושה הבורר, לו ראה להתחשב בהנחות, להן זכאית המשיבה במיסי ארנונה, והיה מעמיד את התשלום הנגבה ממנה, על בסיס הסכם 2008, אותו ראה לאכוף, על הסכום ששולם על ידה בפועל, והעומד על כ- 50 ₪ לחודש." (סעיף 4.13 לתשובת המשיבה).   
2. בכל הכבוד – המשיבה לא הגישה השגה. במצב דברים זה אין היא יכולה לעתור אגב תשובה להשגה של האגודה כי יתוקן פסק הבורר. לפיכך, גם לו סברתי כי הצדק עם בקשתה של המשיבה סבורה אנוכי כי אין בסמכותי לשנות מפסק הבורר כנטען.
3. דברים אלה יפים גם לעניין הטענה העולה מסעיפים 5.3-5.7 לתשובת המשיבה. אין המשיבה חופשיה להעלות טענות לתיקון פסק הבורר בעניין המנגנון שמטיל תשלום דמי חבר לפי בית אב דווקא ולא לפי מספר נפשות. לו חפצה המשיבה בדיון בקביעה זו – היה עליה להגיש השגה ולטעון טענותיה בכללותן. משלא עשתה כן המשיבה – אין לדון בטענות אלה באופן שבו נטענו.

הערה שלישית:

1. טוענת האגודה כי שגה כב' הבורר בתוצאה אליה הגיע, אלא שבטענותיה בחרה האגודה לעשות שימוש בסגנון לא מכבד כלפיי כב' הבורר. טענה כאילו לבורר יש "'מניפסט' פרטי" והוא עשה שימוש בהליך הבוררות על מנת להביאו לידי ביטוי היא טענה שראוי היה לשקול שוב את אופן העלתה. כך גם באשר לטענה כי התחבטותו הפומבית של הבורר אינה "אלא ניסיון מרושל להתגונן למפרע מתקיפת ההחלטה בהשגה, אגב הצגת ה"אני מאמין שלו" בצל פסיקות בתי המשפט המחוזיים והעליון." (סעיפים 22-23 להשגה).
2. לחלוק על החלטות של בורר אין כל קושי ובלבד שהמחלוקת תהיה מנומקת ותציע דרך אלטרנטיבית המסתמכת על חומר הראיות לפרשנות ולהכרעה, אך בחירת מילים המרמזת על כי לכב' הבורר ישנו אינטרס אישי בתוצאה הנשען על שאיפה או אמונה שלו, או איזו אידאולוגיה אישית שהביאה אותו לתוצאה אליה הגיעה אינה ראויה לטעמי. ניתן היה לבחור את המילים ואת סגנון הטיעון בקפידה יתרה תוך שמירה על כבודו של הבורר. אין בכך כדי לגרוע מאומה מן הטענות גופן.

5. לסיכום:
   1. על המשיבה לשלם בגין השירותים הציבוריים שמספקת האגודה, וכזכור – קבעתי לעיל כי כלל השירותים המסופקים על ידה הם מסוג זה בהסתמך על תקציבה, סכום הזהה לזה שמשלם חבר אגודה.
   2. על התקופה שתחילתה בחודש ינואר 2011 ועד חודש דצמבר 2017 - יש להוסיף הצמדה בלבד מן הטעם כי אף לאגודה כמו גם למשיבה לא היה ברור האופן בו יש לחייב את המשיבה לאחר פרישתה מחברות. אי בהירות זו הביאה לחיובים שונים אשר הדרך להכריע בהם עברה דרך הליך זה.
   3. בקובעי כי יש לצרף לסכום שעל המשיבה לשלם לאגודה הצמדה בלבד הבאתי בחשבון גם את העובדה כי גם על המשיבה מוסכם היה לשלם סך השווה לשיעור של 30% מהארנונה המשולמת על ידה למועצה, אך היא בחרה שלא לשלם כל סכום שהוא עד להכרעה זו תחת תשלום הסכום שאינו במחלוקת על מנת שלא ליפול נטל על חברי אגודה ותושבים אחרים.
   4. על התקופה שתחילתה בחודש ינואר 2018 ועד חודש אוגוסט 2019 – תשלם המשיבה סכומים בהתאם לעקרון הקבוע בהחלטה זו, וזאת בתוך 30 יום. מתום מועד זה ועד תשלום הסכום המלא בפועל, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין.
   5. ככל שתקציבה של האגודה משתנה באופן שעל השירותים המסופקים על ידה נמנים שירותים שאינם שירותים ציבוריים כי אז יופחת התשלום שמשלמת המשיבה בהתאם, ביחס לתשלום שמשולם על ידי חברי האגודה. כאן המקום להפנות שוב לאשר קבעתי בסעיף ‎3.59 לעיל, בכל הקשור לשינוי החיוב החודשי של המשיבה כמי שאינה חברה באגודה עוד.
   6. בגין הליך זה תשלם המשיבה לאגודה סך של 4,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דינה של האגודה. סכום זה ישולם בתוך 7 ימים מקבלת החלטתי זו ומתום מועד זה יישא ריבית והצמדה כחוק עד לתשלומו המלא בפועל.

 

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים בפקס ובדואר רשום.

 

 

ניתן היום, ‏ח' תשרי תש"פ                                                       דנה ביאלר, עו"ד

‏‏‏07 אוקטובר 2019                                                         עוזרת רשם האגודות השיתופיות

בירושלים, ‏‏‏בהעדר הצדדים.                                            ומנהלת מחלקת הבוררויות