ערעור על החלטת חוקר שלא להכיר בפלונית כחברת קיבוץ נצר סרני
החלטה
רקע
ביום 06.02 .05 מונה חוקר על פי סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות על ידי מר אילן רונן ממונה מחלקת הפיקוח ועוזר רשם האגודות השיתופיות.על מנת לבדוק את סוגית חברותה בקיבוץ של פלונית. מינוי החוקר בא בעקבות טענתה של פלונית כי הקיבוץ נוהג בניגוד להוראות תקנון הקיבוץ ולרצונה ובקשתה של פלונית להעלותה וקבלתה לחברות בפני האסיפה הכללית.
ביום 26.07.05 הגיש החוקר מר שרגא פולק את ממצאי החקירה שבנדון, קבע:
" המלצות
נוכח האמור לעיל ועקב זאת שפלונית לא התקבלה כחברה באסיפה הכללית כפוף לתקנון האגודה הנני לקבוע שפלונית אינה חברת קיבוץ" .
על המלצה זו של החוקר הוגש בפני ערעור על ידי פלונית.
עיקרי טיעוני המערערת
המערערת טוענת לעובדות שאין חולק עליהן.
המערערת נקלטה בקיבוץ נצר סירני במעמד של אשת חבר בשנת 1995 ושהתה במעמד זה במשך שנתיים.
מזכיר הקיבוץ שלח מכתב לפלונית בתאריך 05.01.96 בעניינה, ואף בעלון הקיבוץ פורסמה החלטת הקיבוץ בעניינה.
ביום 1.1.98 התקבלה פלונית למועמדות לחברות.
מזכיר הקיבוץ שלח מכתב לפלונית מיום 24.01.97 . ( הערת המערערת כי תאריך זה שגוי מאחר והתאריך הנכון הוא מיום 01.01.98). וכן מכתב נוסף מיום 09.01.98 בו מודיע המזכיר על תחילת תקופת מועמדותה של המערערת.
מעת קבלת מכתבים אלו זכויותיה וחובותיה של פלונית שוות לזכויות חברי הקיבוץ, למעט הזכות לבחור ולהיבחר.
המערערת מילאה החל מאותו מועד את כל חובותיה כמועמדת לחברות, לרבות העברת משכורתה האישית לקיבוץ.
בתום שנת המועמדות, החלה מזכירות הקיבוץ לפעול לקבלתה של המערערת לחברות בהצבעה באסיפה.
המערערת הביעה את רצונה ובקשתה להתקבל לחברה במכתב מיום 10.01.99 .
תקנון הקיבוץ קובע כי תקופת המועמדות תהייה שנה אחת אלא אם הוארכה התקופה עד שנתיים לכל היותר.
הקיבוץ לא קבל כל החלטה כי תקופת מועמדות המערערת תוארך, והמערערת נמצאת בתקופת מועמדות כבר למעלה מ7 שנים.
מסיבות שאינן רלוונטיות ואינן קשורות במערערת, החליטו רשויות הקיבוץ לעצור תהליך קליטת חברים חדשים, ולפיכך , ובניגוד למצופה תוך הפרת התקנון, ההצעה לקבל את המערערת לחברות מעולם לא הובאה בפני האסיפה הכללית.
המערערת הסתמכה בדברים ומעשים על היותה מועמדת במשך שנים רבות.
למעלה משבע שנים נוהגת פלונית ונוהגים בה, כחברת הקיבוץ לכל דבר ועניין. בכלל זה מסירת הכנסותיה כעובדת חוץ לקיבוץ, תשלום מסי אגודה,, קבלת תקציב כחברה, תורניות, ביטול כל התשלומים ששולמו על ידה בתקופת טרום המועמדות כדמי אחזקה ואחזקת ילדיה.
המערערת טוענת כי נישואיה עם בעלה עלו על שרטון, ואלמלא סכסוך הגירושין בין בני הזוג, לא הייתה עולה כלל שאלת חברותה בקיבוץ ותיק זה לא היה מגיע כלל לכדי הליך שיפוטי זה. וזאת בשל העובדה כי היה ברור לכל חברי הקיבוץ והנהלת הקיבוץ שפלונית הנה חברת קיבוץ לכל דבר ועניין.
החוקר לא נתן דעתו והתייחסותו לעובדות הרלוונטיות, והוא טעה בהבנתו את הנקודות השנויות במחלוקת.
החוקר התמקד בחקירתו באירועים שאירעו בין השנים 1995 ל 1997 שבהם לא היו חילוקי דעות כי המערערת לא הייתה מועמדת , אלא במעמד אשת חבר.
החוקר התעלם מהעובדות אשר הובאו בפניו, בעיקר מן העובדה כי המערערת הביעה את רצונה בין השנים 1997 ל1999 להיות חברת קיבוץ, ומבלי שהדבר יושהה במשך 7 שנים, תוך פגיעה בזכויותיה.
החוקר אף התעלם מהעובדה שהמערערת הביאה בפניו את הסיבה מדוע החליטה להתייעץ עם הגב' אורית נוקד היועצת המשפטית של התק"מ, ואף התעלם שמיד לאחר שיחה זו פנתה למזכיר הקיבוץ בעל פה , בבקשה כי עניין חברותה יובא בפני האסיפה הכללית.
הקיבוץ לחץ על המערערת שתקפיא את נושא חברותה בקיבוץ בשל הטענה, כי כעת סיכוייה להתקבל לחברות קטנים.
לקיבוץ אסור היה להשהות כל כך הרבה זמן את נושא הסדרת חברותה מעבר לזמן המוגדר בתקנון.
סלע המחלוקת בין המערערת לקיבוץ הוא השהיית הבאתה להצבעה באסיפה .
החוקר בסס את ממצאיו והחלטתו על המלצתו וגרסת המזכיר, שלא ידע להשיב לחוקר ואמר שאינו זוכר דבר.
החוקר טעה משהחליט כי המערערת היא זו שבחרה שלא לעמוד על זכותה להתקבל כחברה, שהרי ההתכתבות בין הצדדים מדברת בעד עצמה.
לא היה מקום כי החוקר ייחס חשיבות רבה כל כך לפרוטוקול של ישיבת המזכירות מיום 10.09.99, שהרי מדובר במסמך שאינו מקיים את הוראת תקנה 35 לתקנות האגודות השיתופיות ( רשויות האגודה), תשל"ה – 1975. באשר הוא אינו מפרט את כל הפרטים הטעונים פירוט ובאשר אין הוא חתום על ידי יו"ר הישיבה או על ידי מזכיר הקיבוץ.
החוקר התעלם מבקשתה של המערערת לחקור אנשים נוספים ביניהם מר דודי רוזן, אשר שימש כמזכיר הקיבוץ בתקופה הרלוונטית, וכן את הגב' תמר רוזן , מהנהלת חשבונות בקיבוץ שחקירתה יכולה הייתה להעיד על הכנסות הגבוהות שהמערערת העבירה לקיבוץ. וכן תשלומים נוספים שולמו לקיבוץ ולרשויות המדינה ביניהם לרשויות המס, להם דווח כי המערערת חברת קיבוץ מן המניין.
החוקר לא התייחס כלל לתקופת מועמדותה של המערערת אשר נמשכה למעלה משבע שנים.
החוקר טעה בפרשנות שנתן לתיקון סעיף 34 (א) לתקנון הקיבוץ, לפיו קבלה לחברות תהיה בהצבעה באסיפה בלבד ולא תתכן חברות מכוח התנהגות לפי תקנה 2 א' לתקנות.
תקנה 2א' אינה חזות הכול כשם שלא בכל מקרה יתקבל אדם כחבר האגודה מכוח תקנה זו כאשר תקנון הקיבוץ אינו מיתר אותה, כך לא תימנע הכרה מאדם כחבר אגודה אם בנסיבות העניין הוא נהג ונהגו בו כחבר משך תקופה ארוכה, רק מן הטעם שקיים סעיף בתקנון האגודה המגביל את הקבלה לחברות לדרך של הצבעה באסיפה בלבד.
המערערת מבקשת להפנות אותי באמור, לתיק מס' 456/48/04 קיבוץ החותרים- בהסדר נושים נ' הגב' הדס.וכן לתיק עמ"נ 233/04 אופירה דנינו צור נ' קיבוץ רמת הכובש.
אין בהוספת סעיף 34 א לתקנון הקיבוץ כדי לאפשר לקיבוץ להפר עד אין קץ את הוראות התקנון בעניין משך תקופת המועמדות. הסתמכות עיוורת על סעיף 34א לתקנון הקיבוץ סותרת את התכלית החקיקתית, של התקנות ומרוקנת אותן ואת סמכות רשם האגודות השיתופיות מכול תוכן ממשי. יתרה מכך, הסתמכות עיוורת מעין זו, יש בה כדי לשים ללעג מושכלות יסוד בדיני החוזים, הקובעים כי צד המפר חוזה ברגל גסה אינו יכול בה בעת להסתמך לטובתו על סעיף אחר בהסכם שהפר.
המערערת שיפצה והשביחה את הבית שהקיבוץ העמיד לשימושה ולשימוש בני משפחתה בשנת 2003 ,השיפוץ נערך בתמיכת ובסיוע בקיבוץ, והמערערת השקיעה מאות אלפי שקלים , למעלה מחצי מיליון שקל, לולא ראה בה הקיבוץ והיא ראתה עצמה כחברה בקיבוץ לא הייתה משקיעה את כל חסכונותיה ומשאביה בבניית ושיפוץ ביתה בקיבוץ.
המערערת מבקשת להורות על תיקון פנקס החברים וכי אקבע שההיא זכאית להיכלל בפנקס חברי הקיבוץ החל מיום 01.01.1999 , המועד בו נסתיימה תקופת מועמדותה.
עיקרי טיעוני המשיב
המשיב תומך בעמדת החוקר כפי שבאה לביטוי בדו"ח.
המערערת מבקשת להכיר בה כחברה בקיבוץ מכוח תקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) וכן מתבססת המערערת על תקנה 2א לתקנות החברות, קרי: קבלה לחברות מכוח התנהגות.
טענתו המרכזית של המשיב הינה כי אין כל מחלוקת על כך שהמשיב לא נהג במערערת כחברה אלא כמועמדת, גם המערערת טוענת בערעורה שהמשיב עיכב בכוונה תחילה את קבלתה לחברות.
הוראות תקנה 2א עליה מנסה המערערת להתבסס, מכוונת לאותם המקרים בהם נמשכת, מבלי משים, משך תקופה משמעותית, מערכת יחסים שהצדדים( האגודה החבר) ראוה כמערכת יחסים בין חבר לבין אגודה- אולם פגם טכני או פרוצדוראלי מנע קיום הליך ההצבעה והקבלה הפורמאלית לחברות.
אין כוונת התקנה האמורה לשמש מכשיר לאכוף את המשיבה לקבל לחברות אדם שברור לחלוטין כי לא הייתה מעולם כוונה לקבלו לחברות.
המערערת רשאית לטעון כי המשיב הפר הסכמה או הסכמות עמה בדבר תקופת המועמדות שלה ,ומשכך לא זכתה להתקבל לחברות. טענה זו דורשת כמובן הוכחה ושהנה מוכחשת מכל וכל, תעניק אולי למערערת זכות לתבוע פיצויים מהקיבוץ על הפרת הסכם המועמדות, ואין המערערת יכולה ליצור סטאטוס או לאכוף על המשיב קבלתה לחברות.
גם אם תתקבל הטענה המופרכת בעליל, כאילו נהג המשיב במערערת כחברה, הרי שאין בכך בכדי לגבור על הוראות הסיפא לתקנה 2א לפיה הוראה מפורשת בתקנון המשיב מבטלת את פועלה של תקנה 2א.
במקרה שלפנינו תוקן תקנון המשיב בחודש יוני 1992, סעיף 34א שהוסף לתקנון קובע:
" על אף האמור בכל דין לא יראו אדם כחבר הקיבוץ אלא אם התקבל לחברות על פי סעיף 28 לתקנון זה, אפילו נהג ונהגו בו כחבר הקיבוץ במשך תקופה סבירה".
הואיל והמערערת הצטרפה כמועמדת לחברות שנים לאחר תיקון התקנון, אין חולק כי התיקון חל בענייננו ומעקר את פועלה של תקנה 2א הנ"ל לגבי המשיב.
המערערת מעולם לא התקבלה לחברות על פי הוראת סעיף 28 לתקנון הואיל ועניינה לא עלה כלל באסיפה.
מקרים שבהם יהא בעל חוזה מנוע מלעשות שימוש בזכות חוזית בשל הפרת ההסכם על ידו הנם מקרים קיצוניים הרחוקים מרחק רב מענייננו. המשיב לא יצר כל מצג שווא כלפי המערערת, המערערת ידעה היטב כי אינה חברה והראייה כי היו בעניין זה התכתבויות רבות כפי שהזכיר החוקר בדו"ח, ולא ניתן להסיק ולו במסמך אחד כי המשיב רואה את המערערת בתור חברה- נהפוך הוא.
התארכות תקופת המועמדות נבעה בחלקה הראשון מרצונה המפורש של המערערת או יותר נכון מסירובה המתמשך לעמוד להצבעה לחברות. ומאוחר יותר מ 1999 ואילך מהסכמה בין הצדדים ששאלת הקבלה לחברות תדחה, אין כל דרך להסביר את הימנעותה של המערערת מדרישה להתקבל במשך 5 שנים תמימות עד שנזכרה להגיש בקשתה לרשם.
ממצאיו של החוקר הינם כי המערערת היא שהייתה אמורה לתת תשובה בקשר לקבלתה לחברות ואף בקשה להתייעץ בעניין זה עם עו"ד אורית נוקד.
החוקר אינו מקבל את טענת המערערת כאילו הופעל עליה לחץ שלא להציג את מועמדותה לקבלה באסיפה.
המשיב מבקש לאשר את החלטת הממונה על הפיקוח ולקבוע כי המערערת אינה ולא הייתה מעולם חברה בקיבוץ ולחייבה בהוצאות הליך זה.
לאחר שקראתי בעיון את החומר שלפני ושקלתי בעניין, החלטתי היא כדלקמן:
ראשיתו של הליך זה הנו בנישואין של המערערת עם בן הקיבוץ שהנו חבר קיבוץ, והיותה במשך תקופה במעמד של אשת חבר, ולאחריו הייתה במעמד של מועמדת לחברות, על פי סעיף 13 לתקנון הקיבוץ, לאחר תקופת מועמדות של שנה אחת היה על המשיב להביא את המערערת להצבעה באסיפה הכללית, או לחילופין לקבוע הארכת מועד לשנה נוספת , דבר שלא נעשה על ידי המשיב, בין הצדדים הוחלפו מכתבים נשוא הליך זה. ולמרות זאת המשיב התמהמה בהבאת המערערת להצבעה באסיפה הכללית במשך תקופה ארוכה , ברבות הימים עלו חיי הזוגיות של המערערת עם בעלה שהנו חבר קיבוץ על שרטון, ועניין הבאת המערערת להצבעה באסיפה הכללית, נדחה מעת לעת.במשך תקופת שהותה של המערערת בקיבוץ, קבלה תקציב ככל חבר אחר, שילמה את מיסיה לקיבוץ ואת משכורתה כעובדת חוץ הכניסה לחשבון הקיבוץ, הקיבוץ אף אישר למערערת לשפץ את הבית בו היא מתגוררת עם בני ביתה , שיפוץ שעלה מאות אלפי שקלים מחשבונה הפרטי של המערערת.
מעיון בחומר מתגלה תמונה כי עת עלו על שרטון חיי הזוגיות של המערערת עם בעלה שהוא חבר בקיבוץ המשיב, עשה המשיב הכול על מנת להכשיל את הבאתה של המערערת להצבעה באסיפה לשם קבלתה כחברה. והעובדה שהמשיב לא האריך את משך תקופת מועמדותה של המערערת עת זו הסתיימה אינה עומדת לזכותו של המשיב.
למרות שהמערערת לא הצביעה באסיפות הכלליות של הקיבוץ, העובדות שבפני מצביעות כי המשיב נהג במערערת כחברה לכל דבר ועניין, כמתחייב מתקנונו של המשיב. וכך גם נהגה המערערת כלפי המשיב.
יתרה מכך, מהחומר שבפני עולה תמונה כי המשיב זרה חול בעיני המערערת, והציג בפניה מצג שווא, כאילו היא חברה לכל דבר ועניין.
במה הדברים אמורים?
תקופת המועמדות, בהתאם לסעיף 13 לתקנון הקיבוץ לא יכולה הייתה להמשך יותר משנה אחת, ושתיקת המשיב באשר לאי הארכת תקופת המועמדות לשנה נוספת, או שתיקתו במשך שנים רבות, תוך שהמשיב נהנה מהכנסותיה, עבודתה, והשבחת נכס של המשיב על ידי המערערת. מדברות בעד עצמם.
המערערת כעובדת חוץ הכניסה את משכורתה לחשבון המשיב.
המשיב אישר למערערת להשקיע סכומי כסף במאות שקלים מכיסה הפרטי בנכס של הקיבוץ, מדובר בבית שקבלה מהמשיב למגוריה בקיבוץ.
המשיב שלח למערערת כרטיסי חשבונות כחברת הקיבוץ.
בדיווחי המשיב בחשבונותיו למס הכנסה דווח כי המערערת הנה חברת קיבוץ.
המשיב הכניס את המערערת לתוכנית העבודה בקיבוץ והמערערת אף בצעה תורנויות עבודה בקיבוץ.
התקנון קובע את העיקרון כי על החבר להעביר לרשות האגודה את כל כושר השתכרותו, וכנגד זאת, מספקת האגודה מן הקופה המשותפת את צרכי החברים, כאשר לכל החברים זכות שווה, מעיון בחומר שלפני אכן כך נהגה המערערת וכך נהג כלפיה המשיב.
סעיף 4 לתקנון הקיבוץ, קובע, בין היתר, כי "כל חבר קיבוץ … מעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו, ומוסר לקיבוץ את כל ההכנסות והנכסים הנמצאים ברשותו או המגיעים לידיו מכל מקור שהוא, והקיבוץ קובע את עבודתו של החבר על כל הקשור בה, ומספק את כל צרכיו לרבות צרכי התלויים בו".
סעיף 66 לתקנון הקיבוץ קובע כי "הקיבוץ יספק את הצרכים החומריים, החברתיים והתרבותיים של חבריו בהתאם ליכולתו ובהתחשב בצרכי משק הקיבוץ ופיתוחו וקיום יתר חובות הקיבוץ. סיפוק הצרכים כאמור יבוצע במגמה להגשמת הכלל "לכל אחד לפי צרכיו", תוך שמירת העיקרון של שיתוף בצריכה ושל זכויות שוות בתנאים שווים…"
המערערת חייה שנים, במערכת ציפיות ברורה, בנסיבות התנהגות הקיבוץ כלפיה.
התנהגות המשיבה כלפי המערערת ביססה מערכת ציפיות בין המערערת לקיבוץ, עד כדי הכנסת כל הכנסותיה מעבודות חוץ שהועברו לחשבון המשיב, כך גם כספה הפרטי, שהושקע בנכס הקיבוץ באישורו של הקיבוץ.
כרטיסי חשבון על ידי הקיבוץ נשלחו למערערת ונשאו את הכותרת:
" פלונית–העתק דף תקציב לחבר 201 לתקופה: 01/08/01- 3/01".
" פלונית -העתק דף תקציב לחבר 201 לתקופה:01/01/04 ".- /04".
" פלונית -העתק דף תקציב לחבר 201 לתקופה:01/02/04-02/04".
"דו"ח תקציב לחודש 02/2005
שם החבר/ה : פלונית".
המערערת קיבלה על עצמה את החלטות הקיבוץ ואת תקנונו ,והיא קיימה את כל התחייבותה לקיבוץ על פי עקרונות התקנון, שקבעו דרך חיים נוקשה ביותר, ולהתחייבותה זו שילמה מחיר של ויתור, והיא נאלצה להיות תלויה במידה רבה בהחלטות הקיבוץ, עד כדי כך, עת עלו חיי הזוגיות עם בעלה שהוא חבר קיבוץ נחשפה למעשי התנקמות ויריבות אישית המאפיינים קהילה סגורה.
מחד: עולה כי לא הייתי נזקק בהחלטתי במקרה דנן לשאלה האם יש להביא את המערערת לאסיפה להכרעת האם יש לקבל אותה כחברה ובין אם לאו, שכן אין כל צל של ספק כי המשיב נהג במערערת מאז החלה את תקופת המועמדות וכך גם עת הסתיימה תקופת המועמדות של המערערת כחברת קיבוץ, והמשיב אף נהנה מהכנסות משכורתה של המערערת כעובדת חוץ לחשבון הקיבוץ. ומהשבחת הבית בו מתגוררת המערערת אשר אותו קבלה מהמשיב למגוריה מכספה הפרטי עת אישר לה המשיב לשפץ את הבית.
יודגש כי סעיף 2א לתקנות מדבר כי ניתן לראות אדם כחבר בקיבוץ אף אם לא נתקיימו הליכים פורמאליים בנושא, ובתנאי שנהגו בו כחבר קיבוץ במשך תקופה סבירה.
לשון תקנה 2א הנ"ל קובעת כי :
" נסיבות מיוחדות להכרה בחבר"
2א. "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה.
ולעניין זה ראה גם בית המשפט העליון בירושלים ב: ברם 9609/05,קבוץ רמת הכובש נ' אופירה דנינה צור.
"על רקע זה בחן בית המשפט קמא האם במהלך השנים הרבות בהן מתגוררת המשיבה בקיבוץ נהגו בה כחברת הקיבוץ, ומצא כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב.... המשיבה החלה מעבירה לקיבוץ את כל הכנסותיה ואף עמדה לרשות סידור העבודה ועבדה בקיבוץ, ואילו הקיבוץ העניק למשיבה זכויות המוענקות לחברי קיבוץ, כגון דמי קופת חולים, שירותי בריאות, סיעוד ועוד.
אין ניתן לקבל גם את טענת המבקש בדבר הפרשנות אשר יש ליתן לתקנה 2א לתקנות. צדק בית המשפט קמא בקובעו כי המבחן הקובע הנו מבחן ההתנהגות – ולפיו ניתן לראות אדם כחבר בקיבוץ אף אם לא נתקיימו הליכים פורמאליים בנושא, ובתנאי שנהגו בו כחבר קיבוץ במשך תקופה סבירה. בית המשפט קמא מצא בעניין זה כי הקיבוץ נהג במשיבה כבחברת קיבוץ במשך תקופה ארוכה, ועל כן חל על יחסיהם סעיף 2א הנ"ל. גם טענת המבקש כי בשנת 1992 תוקן תקנון הקיבוץ באופן השולל את תחולת סעיף 2א, דינה להידחות. זאת, נוכח קביעת בית המשפט קמא כי הקיבוץ נהג במשיבה כבחברה שנים רבות קודם למועד התיקון. באשר לטענת המבקש כי מסמכים שונים שנערכו במזכירות הקיבוץ מוכיחים כי לא נהג במשיבה כבחברה, הרי שגם לעניין זה צדק בית המשפט קמא בקובעו כי אין במסמכים הללו כדי להטות את כף המאזניים לגרסת הקיבוץ. בית המשפט קמא בחן את המסמכים ומצא כי אף על פי שאינם מגדירים את מעמדה של המשיבה כ"חברת קיבוץ", הרי שהם מפרטים חובות וזכויות האופייניים לחברי קיבוץ ".
במקרה דנן מצאתי כי המשיב נהג במערערת כחברת קיבוץ לכל דבר ועניין וניתן לראות את המערערת כחברה בקיבוץ אף אם לא נתקיימו הליכים פורמאליים בנושא, כך גם אין במסמכים הללו שהציג בפני המשיב כדי להטות את כף המאזניים לגרסת הקיבוץ, ואף מצאתי כי מסמכים שהוצגו בפני מפרטים את החובות והזכויות של המערערת כפי שהם מאפיינים חברי קיבוץ.
מאידך על פי הוראות תקנה 2א.:
"נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה.
במקרה דנן תוקן תקנון המשיב בחודש יוני 1992. סעיף 34א שהוסף לתקנון קובע:
" על אף האמור בכל דין לא יראו אדם כחבר הקיבוץ אלא אם התקבל לחברות על פי סעיף 28 לתקנון זה, פילו נהג ונהגו בו כחבר הקיבוץ במשך תקופה סבירה".
תקנון המשיב תוקן כך שסעיף 2א לא יחול. הוספת סעיף 34א לתקנון המשיב נעשתה זמן רב טרם שהמערערת התחילה את הליך מועמדותה, ועוד זמן רב לפני שהחלה להתגורר בכלל בקיבוץ.
ראה סיפא ס' 2א.
"זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה".
"תקנון הקיבוץ מהווה יסוד חוקתי לפעילות הקיבוץ ומוסדותיו."
ת"א (נצרת) 187/01 - יחזקאל כספי נ' קיבוץ הסוללים - קבוצת המכבי הצעיר להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ. תק-מח 2004(2), 3379 ,עמ' 3381.
בית המשפט העליון קבע בע"א 524/88 פרי העמק ואח' נ' שדה יעקב ואח' פ"ד מ"ה (4) 529:
"התקנון של הקיבוץ מהווה חוזה בין הקיבוץ לבין כל חבר, ובין החברים לבין עצמם".
וכך קבע בית משפט זה בפרשת ע"א 524/88 "פרי העמק", אגודה חקלאית שיתופית מרכזית בע"מ נ' שדה יעקב, מושב עובדים של הפועל מזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(529 (4, בעמ' 547, מפי השופט א' ברק:
"מהו מעמדו המשפטי של התקנון? כמסמך בסיס של האגודה השיתופית, הוא קובע את הכוחות והסמכויות של האורגנים השונים ומבחינה זו הוא חלק מהמשפט " החוקתי " שלה, אשר כוחו נובע מהסמכויות "השלטוניות" המצויות בידי האסיפה הכללית....
התקנון של אגודה שיתופית הוא בגדר הסכם בין האגודה לבין חבריה המסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם וקובע את הזכויות והחובות ההדדיות שלהם". (השופט ברנזון בע"א 627/61 גלברג ואח' נ ' מושב עובדים "תל-עדשים" בע"מ, פ"ד יז 1281, בעמ' 1285).
כן נפסק, "כי התקנון הוא הסכם בין החברים לבין עצמם" (ע"א 556/69 "ניר" חברה שיתופית להתיישבות עובדים עברים בע"מ נ' ביטן ואח', פ"ד כד (710 (2]. פסיקה זו תשמש נר לרגליי, וזאת חרף הקושי הקיים בראיית האגודה עצמה - להבדיל מהחברים בינם לבין עצמם - כצד לחוזה המקורי המשתכלל בד בבד עם הכרתה של האגודה כאישיות משפטית (ראה צ' כהן, בספרה הנ"ל, בעמ' 42).
ראה ברוח זו גם מסקנתה של ס' אוטולנגי, אגודות שיתופיות: דין ונוהל (תל -אביב תשנ"ה) 179-- 167 (להלן - "אוטולנגי"), שקבעה, לאחר דיון מפורט בהיבטים השונים של הבעיה, כי:
"חיובו החוזי של התקנון הפך להיות הנחה משפטית מבוססת, שאין מהרהרים אחריה עוד:
" כוחו של תקנון ככוחו של חוזה בין האגודה לבין חבריה ובין החברים בינם לבין עצמם לקיום הוראות התקנון על שינוייו" (ס' אוטולנגי, אגודות שיתופיות: דין ונוהל (תל -אביב תשנ"ה) עמ' 174.
תקנון המשיבה כחוזה
כוחו המשפטי של סעיף 34א בתקנון האגודה שווה לכוחו בחוזה ועל הצדדים לקיימו. והשאלה הנשאלת האם יכול המשיב להסתתר אחרי סעיף 34א בתקנון לאי קיום הקשר החוזי עם המערערת, למרות שנהג בה כחברה לכל דבר ועניין, בעוד הוא עצמו הפר זה מזמן את סעיף 13 ו- 25 לתקנון האגודה.
תשובתי לכך שאין חזות סעיף 34א' במקרה דנן הנה הכול.
"הכלל הראשון של פרשנות מסמך, הוא לנסות לרדת לכוונתו האמיתית של הכותב על יסוד הדברים הכתובים במסמך כולו ובהתחשב עם הרקע הידוע של הענין. לא תמיד קובע מובנם המילולי של המלים שהשתמשו בהם. אין לראות במלים הכתובות חזות הכל, שעה שהקשר הדברים והנסיבות הסובבות את הענין מצביעות על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש הרגיל של הכתוב" (ע"א 324/63 סגל נ. חברת גורג'ני מג'י בע"מ, פ"ד יח(4) .(373 ,371
"יש לזכור, כי מטרתו של המבחן האובייקטיבי היא להגן על הצד המסתמך על מצגו של הזולת." ( הנשיא שמגר ע"א 4628/93 - מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) . פ"ד מט(2), 265 ,עמ' 279-280.)
המערערת יכולה לטעון להסתמכות כזו, ולכן נראה לי כי יש מקום להחלת מבחן זה בענייננו.
מהחומר שבפני עולה כי אלמלא היו עולים חיי בני הזוג על שרטון , המשיב היה מקיים את חלקו על פי האמור בתקנון והיה מביא את המערערת מזמן להחלטת האסיפה ואז הייתה מתקבלת ללא כל קושי, שכן מהאמור לעיל היא עמדה בכל התחיבותיה כלפי המשיבה, הן החברתיות, הן מבחינת התנהגותה כחברה , תוך שהמערערת מכניסה את כל משכורתה לחשבון הקיבוץ, והן בהשקעה כספית של מאות אלפי שקלים בנכס הקיבוץ שהועמד לרשות המערערת, שנעשה באישורו של הקיבוץ, ולמרות כל האמור המשיב הפר ברגל גסה עם המערערת את האמור בתקנון ללא כל סיבה מוצדקת הנראית לעין.
המשיב הפר את הוראות סעיפים 13 ו 25 לתקנון באופן מתמשך.
סעיף 13 בתקנונו של המשיב "תקופת המועמדות תהיה שנה אחת, אלא אם כן החליט הקיבוץ, בין בזמן ההחלטה בדבר קבלת המבקש כמועמד ובין תקופת המועמדות, על תקופה קצרה יותר או תקופה ארוכה יותר,אך בכפוף להוראת סעיף 27, לא יותר משנתיים(להלן- " תקופת המועמדות")".
סעיף 25 בתקנונו של המשיב "בתום תקופת המועמדות, יועלה על סדר היום של האסיפה הכללית דיון בדבר המועמד כחבר".
מהאמור לעיל עולה כי המשיב לא נהג בהתאם להוראות התקנון.
המשיב טוען ומפנה אותי לסעיף 34א לתקנון. הוספת סעיף 34 א בתקנונו של המשיב אינה מאפשרת למשיב להפר במשך תקופה ארוכה ועד אין קץ את הוראות התקנון , שכן עמדה זו סותרת את התכלית החקיקתית של התקנות ומרוקנת אותן ואת סמכות רשם האגודות לפעול על פיהן מכל תוכן, ולועגת למושכלות יסוד בדיני החוזים הקובעים כי צד המפר חוזה ברגל גסה אינו יכול בה בעת להסתמך לטובת ועל סעיף אחר בהסכם שהופר.
המשיב הפר את הוראות סעיפים 13ו- 25 לתקנון באופן מתמשך והוא אינו יכול בנסיבות אלו להסתמך על תיקון סעיף 34א לתקנון ולמנוע את הזכויות הלגיטימיות של המערערת. בעיקר כשהמשיב התנהג כלפי המערערת כחברה לכל דבר ועניין במשך תקופה ארוכה.
"שאלה מעניינת, המתעוררת לאחר שתוקנה תקנה 2א', היא האם ניתן להגביל אפשרות זו של חברות מכח התנהגות ע"י הוראה מפורשת בתקנון? מנוסח הסיפא לתקנה 2א' עולה', כי לכאורה, ניתן למנוע "חברות מכוח התנהגות" ע"י הוראה בתקנון האגודה. נראה לנו, כי אם האגודה נהגה במישהו כחבר באגודה בצורה ברורה ומוחלטת כגון שאפשרה לו להצביע באסיפה הכללית, גבתה ממנו מס חבר וכו' ספק בעניינו אם תוכל האגודה לאחר מכן להתכחש לחברותו בטענה שהדבר נוגד הוראה בתקנו סביר להניח שמכוח דיני המניעות לא תוכל האגודה לעשות כן על אף הוראה בתקנון".(דיני אגודות שיתופיות,חיים נועם עו"ד , מהדורה 7/2004 פרק ב' :חברות, עמ' 38 ).
סבור אני כי סעיף 34א לתיקון התקנון של המשיב בא למנוע מצב בו אדם שחי בקיבוץ תקופה ארוכה מבלי שהיה כלל בתוך מסלול הקבלה לחברות יוכר כחבר, מאידך: אין מטרת הסעיף לבוא ולהגן על הקיבוץ במצבים שבהם הקיבוץ ביודעין ובמכוון עוצר את תהליך הקבלה לחברות באופן חד צדדי לתקופה כה ארוכה, תוך שהוא שולל מן המועמד לחברות את זכויותיו.
"ואולם כבר פסקנו לא אחת כי בבוא בית המשפט לפרש תניה בחוזה אל לו להיות כבול למובן המילולי הצר של המילים, שעה שראיית החוזה כמכלול, על רקע תכליתו ונסיבות כריתתו, מלמדת על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש המילולי הרגיל של הדברים." (ע"א 4628/93 - מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) . פ"ד מט(2), 265 ,עמ' 273-274.)
המגמה היא:
"להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית, שהיתה לנגד עיניהם של המתקשרים." (ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי, פ"ד לה(141 (2 בעמ' 145)
"כלל גדול הוא בדיני פרוש חוזים, שמחובתו של בית המשפט לפרש את החוזה באופן המשקף את כוונת הצדדים ואם כי יש לגשת לבדיקת הכוונה מתוך הנחה, שהצדדים התכוונו למה שהם כתבו בחוזה, הרי לא פעם ניתן על ידי בתי המשפט פירוש לחוזים, שאינו מתיישב עם המובן הרגיל של המילים שבהן השתמשו הצדדים." השופט י' כהן (ע"א 46/74 מורדוב נ. שכטמן, פ"ד כט (477 (1 בעמ' 481 ).
"ייתכנו מקרים שבהם תגבר הפרשנות התכליתית של החוזה על-פני פרשנותו המילולית, והוא כאשר הקשר הדברים מצביע על כוונה שונה מזו העולה מן המלים כפשוטן'" (ע"א 1395/91 וינוגרד נ. ידיד, פ"ד מז(793 (3, .(799).
לעניין זה ראה גם פסק דין שניתן לאחרונה ביום 11.05.06 ב דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל )
" בבדיקת אומד דעתם של הצדדים לחוזה כתוב, תחנתנו הראשונה היא באותו כתב שהצדדים הסכימו עליו ויצרוהו, אך אין זו התחנה האחרונה במסענו לגילוי כוונתם המשותפת. כוונה, כוונה משותפת , אומד דעת – והם מחוז בירורנו בפירושו של חוזה – הינם כולם מושגים מופשטים שאינם בני- מישוש... מתוך ששואפים אנו לברר היקפו ותחומי פרישתו של אותו מושג מופשט – או אומד דעתם של הצדדים- ממילא לא נוכל להגביל עצמנו אך לפירושו המילולי של חוזה(דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ).
תום הלב.
מעיון בחומר ומהאמור לעיל קשה לומר כי המשיב נהג בתום לב, שכן לא ניתן להבין מדוע הקיבוץ שהוא הדמות הדומיננטית ככל שמדובר בהליכים שעל פי תקנונו לקבלת חבר לא עשה מעשה במשך תקופה ארוכה כדי להביא את המערערת להצבעה באסיפה הכללית.
הקיבוץ נהג בחוסר תום לב ובאפליה פסולה כלפי המערערת, הן בכך שעיכב במשך תקופה ארוכה את המשך ההליכים לקבלתה כחברה והן שתחת זאת המשיך לדרוש מהמערערת כי תכניס את משכורתה מעבודות חוץ לחשבון הקיבוץ , ולעשות תורניות עבודה בקיבוץ, והן מהסיבה שהיום הוא מסרב להכיר בה כחברה.
בנסיבות אלו ולאור האמור מוצא אני לנכון כי יש להחיל על המשיב את עקרונות דיני החוזים ככל שאלו אמורים לעניין תקנון הקיבוץ שהנו כחוזה, את עקרונות הצדק הטבעי, את עקרונות סבירות ותום לב, את כללי השוויון ואת עיקרון כבוד האדם.
"בית משפט רשאי להתערב בהחלטות מוסדות הקיבוץ רק שעה שהן עומדות בניגוד לתקנון הקיבוץ, עקרונות הצדק הטבעי, עקרונות סבירות ותום הלב, כללי שיוויון ועקרון כבוד האדם". (ת"א (נצרת) 622/98 - לאה חן נ' קיבוץ תל קציר .תק-מח 98(3), 271 ,עמ' 273.)
ראה גם (ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל עמ' 257-260; ע"א 546/91 אגד אגודה שיתופית לתחבורה נ. שאול צוף פד"י מ"ט(92 (2).
שאלה כללית היא: מה גורלה של מועמדת לחברות בקיבוץ אשר בהיותה כשירה, מילאה את חובותיה עבדה במשק, שילמה מיסי חבר, הכניסה את משכורתה מעבודות החוץ לחשבון הקיבוץ, קיבלה אישור לשפץ בית שנתן לה הקיבוץ, עברה את תקופה במעמד של אשת חבר, עברה את תקופת המועמדות לחברות כפי שקבע הקיבוץ, ואילו הקיבוץ משתהה ולא מאריך את תקופת המועמדות כנדרש בתקנון, לא עשה מעשה להביאה במשך תקופה ארוכה להצבעה באסיפה. ועתה לאחר תקופה כה ארוכה משהגיע זמן ההכרעה לקבלתה כחברת בקיבוץ ,טוען הקיבוץ להגנתו לס' 34א בתקנון.
לאור האמור וכפי שהרחבתי רבות לעיל, תשובתי היא, כי הקיבוץ אינו יכול לבוא ולטעון להגנה במקרה דנן בהתבססו על סעיף 34א בתקנונו.
אינני סבור שהתנהגותה של המערערת נגועה בשיהוי או בחוסר ניקיון כפיים המצדיק שלילת בקשתה להכיר בה כחברה בקיבוץ. ההפך הוא הנכון הקיבוץ הוא זה שנהג בשיהוי בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים שאינו מצדיק את הסתתרותו אחרי סעיף 34א לתקנון, שיש בו להוציא מידי חובה את הקיבוץ באשר להליך של קבלת המערערת כחברה בקיבוץ.
התנהגות המשיב כלפי המערערת הייתה שלא בתום לב, והמסקנה היא כי יש בהתנהגות זו של המשיב, שלא לקבל את טענת קיומו של סעיף 34 א לתקנון , כדי לבוא ולפתור את המשיב מאחריותו לקבל את המערערת כחברה,.לתום הלב חשיבות רבה בהליך מאין זה שבפני ככל שהדברים אמורים להוראות תקנון הקיבוץ ויש בכוחו להביא לשינוי לשונו המפורשת של הסעיף בנסיבות המקרה שלפנינו.
"עקרון תום הלב לא בא להפוך הסדר כושל להסדר ראוי. הוא בא להגשים, על-פי הקוים שנקבעו בחוזה הקיים, את שהצדדים החסירו. הוא בא להשיב למקומה "הפרה בולטת של איזון האינטרסים ההדדיים" (כלשונו של השופט מצא בע"א 479/89 הנ"ל, בעמ' 846) "אשר קיומו של החסר, ואי השלמתו, יצרו." הוא לא בא ליצור צדק חדש בין הצדדים. הוא בא לתת ביטוי לצדק החוזי שהצדדים קבעו. ע"א 4628/93 - מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) . פ"ד מט(2), 265 ,עמ' 293-294
"עקרון תום הלב אינו מוגבל אך להתווית דרך ראויה לביצוע חיובים חוזיים, אלא הוא מהווה גם מקור להוספת זכויות וחובות לחוזה הקיים. "סעיף 39 לחוק החוזים עשוי להטיל על בעלי החוזה חובות נוספות, שזכרן אינו בא בחוזה עצמו, אך המתבקשות מהצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום לב" (פסק-דיני בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(836 ,828 (1). "הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) היא הוראה 'מלכותית' רבת פנים. יש שהיא מטילה חובות שזכרן לא בא במפורש בחוזה שבין הצדדים" (פסק-דיני בבג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ.)
"כך, למשל, בכוחו להביא לשינוי לשונו המפורשת של החוזה, "תוך שינוי החיוב החוזי עצמו" (ע"א 554/83 הנ"ל, בעמ' 300) או להגביל את השימוש בזכות חוזית. מן הראוי הוא להבחין היטב בין השלכות שונות אלה - אשר חלקן הוא בעל אופי דיספוזיטיבי וחלקן הוא בעל אופי קוגנטי - של עקרון תום הלב. (ע"א 4628/93 - מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) . פ"ד מט(2), 265 ,עמ' 294-295.)
סוף דבר
בבואי לקבל החלטה בהליך זה שהובא לפני ולאור האמור לעיל, נראה לי כי יש לראות את ההליך שבפני בהיבט של בחינה פרשנית (במובן הרחב) - ועל-פי הנחות היסוד הפרשניות כפי שהובאו לעיל.
לאור האמור לעיל אני מקבל את טענת המערערת ומחליט כי המערערת הנה חברה בקיבוץ.
אין צו להוצאות
ניתן היום 21.05.06
בהעדר טל בראון עו"ד
המזכירות תעביר החלטתי לצדדים עוזר רשם האגודות השיתופיות
