ערעור על פסק בורר כי על חבר מושב ירקונה, איתי אורן, לשלם למושב את חובותיו

תיק מס' 104/335/07 איתי אורן נ' ירקונה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע''מ

 

בפני רשם האגודות השיתופיות                                        תיק מס' 104/335/07

 

 

בעניין:

 

איתי אורן

באמצעות מר אורי אורן (על פי יפוי כוח)

רח' יוניצמן 2 דירה 425

תל אביב

 

המערער;

- נ ג ד -

 

ירקונה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע''מ

ע"י ב"כ עוה"ד רמי אבידע

רח' מנחם בגין 154 תל אביב 64921

 

המשיבה;

 

 החלטה

 

מעשים שהיו כך היו: בתאריך 2.5.2007 הגישה המשיבה תביעה כנגד המערער בגין חוב כספי ע"ס 20,003.65 ₪. מקורו של חוב זה הינו בהתאם להסכם שנכרת בין המערער והמשיבה בתאריך 8.9.04 ובו נקבע כי במקרה והמערער לא יבנה את ביתו עד כדי איכלוסו בתאריך 30.06.05 אזי יפצה המערער את המשיבה בסכום חודשי של 2,500 ₪.

 

מכיוון ובתקנון המשיבה מוסדר נושא יישוב הסכסוכים ע"פ סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (בוררות), פנתה המשיבה אל משרד הרשם בבקשה למנות בורר אשר ידון בטענות הצדדים.

 

בתאריך 14.10.2007 מינתה עו"ד לאה רוזנטל, מנהלת מח' הבוררויות ועוזרת רשם האגודות השיתופיות, את עו"ד אליהו סרוסי כבורר בין הצדדים (להלן: הבורר).

 

בתאריך 9.4.2008 הוציא הבורר פסק תחת ידו המחייב את המערער לשלם למשיבה סך של 1,586.65 ₪ בתוספת ריבית הנהוגה באגודה החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. לאור פסק זה מערערים לפניי הצדדים, שניהם כאחד, כאשר לדעת כל אחד מן הצדדים טעה הבורר.

 

עיקרי העובדות שלעניין:

 

המשיבה הינה אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, שהמערער הינו חבר בה. המערער מיוצג בהליך זה ע"י אביו שאף הוא חבר במשיבה. המשיבה הגישה את תביעתה כנגד המערער בגין חוב כספי בסך 20,003.65 ₪. על פי כתב התביעה ביחס לחוב הנובע מפיצוי מוסכם בסך 2,500 ₪ (להלן: הפיצוי), שלטענת המשיבה חייב לה המערער בגין כל חודש איחור באכלוס הבית.

 

מקור החוב הינו בהסכם שנחתם בין המערער והמשיב ביום 8/9/04 (להלן: ההסכם) ובו מתחייב המערער להקים את ביתו במושב ירקונה לא יאוחר מתאריך 30/6/05. כמו כן נקבע בהסכם כי איכלוס הבית יבוצע תוך חודש ימים לאחר מכן. בהסכם נקבעה סנקציה, כי במידה ויפר המערער את התחייבותו, הרי שיחוייב בפיצוי מוסכם בסך 2,500 ₪ בגין כל חודש של איחור. איתרע מזלו של המערער ולא התאפשר לו להשלים את בניית הבית כמצופה, בגין כך תבעה המשיבה את המערער בפיצוי שהוסכם.

 

למען הדיוק והשלמת התמונה ייאמר כי, ההסכם הנ"ל בא לאחר הסכם קודם שנערך בין המשיבה והמערער בתאריך 11/3/96 (להלן: ההסכם הראשון), שעל פיו הוקצתה נחלה למערער במושב ירקונה. בסעיף 5 להסכם הראשון התחייב המערער לסיים את בניית בית מגוריו תוך 36 חודשים מיום הקצאת הנחלה.

 

הנחלה הוקצתה למערער בתאריך 21/2/99, (ע"פ מכתב המינהל) הווי אומר שסיום בניית הבית היה אמור להתבצע עד  לתאריך 21/2/02. למעשה הבית לא נבנה עד לתום המועד הנקוב בהסכם, ובתאריך 13/6/02 פנה אביו של המערער למשיבה במכתב ובו ציין, כי הוא מודע לכך שהינם לא עמדו בלוח הזמנים שהוקצב להם, אך בנו החל בהליך הבנייה והוא עתיד להשלימו עד סוף 2003.

 

משלא נבנה הבית, כמתחייב, אף עד לסוף שנת 2003, זומן אביו של המערער בתאריך 10/10/03, לפגישה אצל חברי הועד, ובה סוכם כי המערער יבנה את ביתו בתוך שנה וחצי החל מנובמבר 2003. לאור פגישה זו ביום 8.9.04 נחתם ההסכם שהוזכר לעיל, המחדד את מחויבתו של המערער לבניית הבית לצד סנקציות שינקטו במידה ויתעלם מהם. עיקרו של ההסכם עמד על שלושת התנאים הבאים: א. המערער יתחיל בעבודות הבנייה בתוך 3 חודשים ממועד חתימת ההסכם. ב. עבודות הבנייה יסתיימו עד כדי ראוי למגורים בתאריך 30/6/05. ג. אם לא יאוכלס הבית במועד הנ"ל והמערער לא יתגורר (יחד עם בת זוגו וילדיו) באופן קבוע בתוך חודש מתום המועד הקבוע לסיום בניית הבית, ישפה המערער את המשיבה בסך של 2,500 ₪ בגין כל חודש איחור.

 

למעשה, בניית הבית לא הושלמה, המערער לא החל להתגורר בו כנקבע בהסכם, המשיבה דורשת פיצוי ע"ס 20,003 ₪, והבורר כאמור נתבקש להחליט בעניין.

 

פסק הבורר:

 

המערער העלה בפני הבורר טענות נגד המשיבה לעניין ההסכם שחתמה עימו. לשיטת המערער ההסכם שנחתם עימו פגום מיסודו ומהול בחוסר תום לב מצד המשיבה ביודעה שהזמן שניתן לו לבנות את ביתו, 18 חודשים, אינו זמן ריאלי בכדי לסיים את תהליך הבנייה עד כדי איכלוס הבית. הבורר דחה טענה זו של המערער בקובעו על סמך הראיות שהונחו בפניו, שהמערער העריך וידע עד כדי וודאות שלא יוכל לעמוד במועד שהוקצב לו לסיום בניית הבית, עד 30/6/05. המערער לקח על עצמו את עלות הפיצויים המוסכמים, שיאלץ לשלם למשיבה, במסגרת התחשיב הכלכלי של מחיר הקמת הבית.  לפיכך קבע הבורר, שאף לשיטתו של המערער, שהמועד שהוקצב לו לסיום בניית ביתו היה בלתי ריאלי בעליל, הרי שידע על כך והסכים לכך בטרם חתם על ההסכם.

 

הבורר הצביע על כך שאכן ניסה המערער לשנות את תנאי ההסכם עובר לחתימתו במשא ומתן שניהל עם המשיבה, ברם הדבר לא עלה בידו. כך שלבסוף חתם המערער על ההסכם, ולכן אף אם עשה זאת שלא בנפש חפצה, ככלות הכל החתימה נעשתה לרצונו של המערער ובידיעתו את כל הפרטים ללא הטעיה של המשיבה את המערער.

 

הבורר אף דחה טענת המערער בכך שתקופת זמן שהוקצב לו לבניית הבית אינה ריאלית בעליל. הבורר הצביע על כך שהמערער לא הוכיח טענה זו ואף לא טרח להביא כל ראייה בגין זה. זאת ועוד טענה זו של המערער נדחתה על ידי נציגי המשיבה בהוכיחם על ידי ראיות ודוגמאות מחיי היום יום באגודה, ולפיהן ישנן משפחות אשר עמדו בלוח הזמנים שהוקצב למערער.

 

נוכח זאת וחרף שסבר הבורר כי אין ממש בטענות המערער לעניין פסול בכריתת החוזה כשלעצמו, ראה הבורר לקזז מסך התביעה נתח כספי כבד, מפאת העובדה שהמשיבה דרשה מן המערער למלא אחר נוהל "חתימת שכן", בו בזמן שידעה כי נוהל זה מתייתר לאור העובדה כי בניית הגדר מתבצעת כולה בתוך מגרשו של המערער. הבורר מצא כי הדרישה שהעמידה המשיבה למערער בדבר "חתימת שכן" אירעה בתאריך 12.06.06 ואליבא דאמת כשבוע לאחר מכן נודע למשיבה שנוהל זה מיותר בנסיבות הקונקרטיות של המערער וחרף זאת נמנעה מליידע את המערער בכך. כמובן שעובדה זו הינה פקטור מהותי בעיכוב השלמת בניית הבית. וכלשונו של הבורר בסעיף 32 לפסק:

"החל מתאריך 19/6/06, מועד קבלת תשובת הוועדה לידי התובעת, הפכה הטעות לנחלתו של הנתבע בלבד, בעוד התובעת יודעת, או, לכל הפחות, יכולה היתה להסיק ממכתב תשובתה של הוועדה, שאין כל צורך ב"חתימת שכן" במקרה הנדון. החל ממועד זה היה על התובעת ליידע את הנתבע על דבר טעותה של הוועדה, או, לכל הפחות, להעביר את תשובת הוועדה לידי הנתבע, וזאת על מנת להסיר כל ספק מליבו של הנתבע, שמוטלת עליו בדין החובה לשאת במלא עלות הקמת הגדר, וכן על מנת שהנתבע יפנה בעצמו אל הוועדה ויבטל בפועל את הדרישה ל"חתימת שכן", בהתבסס על מכתב התשובה של הוועדה. אין בפי התובעת הסבר מדוע לא פנתה אל הנתבע לאחר קבלת מכתב התשובה של הוועדה, ומדוע לא הודיעה לנתבע על כך שהוא פטור מ"חתימת שכן".

 

נוכח זאת קבע הבורר שאי העברת מכתב הוועדה לידי המערער בדבר נוהל חתימת שכן, הינה "סיבה התלויה בנושה", כלשון סעיף 43(א)(1) לחוק החוזים (חלק כללי) (להלן: החוק). קרי, סיבת העיכוב תלויה במשיבה ולא במערער. לאור זאת ובהתאם להוראת סעיף 43(ב) סיפא לחוק וכן אף בהתאם לסעיף 39 לחוק, המחייב צד לפעול בתום לב בקיומו של חוזה, מצא הבורר מן הדין לפטור את המערער מתשלום הפיצוי המוסכם בגין התקופה שמיום 19/6/06 ועד ליום 30/1/07, שהם שבעה חודשים ו-11 ימים. שווי הפיצוי המוסכם בגין תקופה זו עולה כדי 18,417 ₪. סכום זה הופחת מחיובו של המערער כלפי המשיבה בגין הפיצוי המוסכם.

 

המערער העלה עוד טענה בפני הבורר והיא, שלמשיבה יד בעיכוב השלמת הבנייה לאור כך שעיכבה את חיבור קו המים למגרשו. המערער לא דייק בפני הבורר את משך הזמן שלדעתו התבזבז עד אשר ניאותה המשיבה אכן לחבר את קו המים. תשובותיו של המערער לשאלת הבורר כמה זמן נתמשך העיכוב מטעם המשיבה, פעם אחת הייתה על 4 שבועות, פעם על 3 שבועות ופעם על תקופה קצרה מכך. הבורר מצא שאין ממש בטענתו של המערער ולמעשה המשיבה לא עיכבה את חיבור קו המים אלא פעלה בכך לפי דרישת המערער במהירות ובסבירות הראוייה. וכלשונו של הבורר בסעיף 34 לפסק:

"חישוב מספר ימי העבודה (לא כולל ימי שישי-שבת) מתאריך 16/8/07 ועד לתאריך 28/8/07 מראה, שהתובעת חיברה את מגרשו של התובע אל קו המים לאחר שמונה ימי עבודה. לאור ההיערכות המוקדמת הנדרשת לצורך חיבור קו המים, תקופת זמן של שמונה ימי עבודה הינה סבירה, ואין לראות בכך עיכוב שלא לצורך או עיכוב מכוון, כפי שמשתמע ממכתבו של מר אורן אל יו"ר הועד מתאריך 7/8/07 (מוצג נ/7 א' ).

.....

טענתו של מר אורן,שניתן לבצע את חיבור קו המים אל המגרש של הנתבע "מהיום למחרתיים" (עדות מר אורן, עמ' 22 לפרוטוקול ישיבת 9/1/08), איננה ישימה בעליל בנסיבות שצויינו לעיל.

 

המערער טען עוד בפני הבורר כי ישנם גומרים נוספים חיצוניים ופנימיים אשר גרמו לכך שהבית לא הועמד על כנו עד התאריך שהוקצב לו על ידי המשיבה. כך לדוגמא, חל עיכוב ושיהוי על החתימות הנדרשות לעניין תוכניות הבנייה, מחלתו הבלתי צפויה של האדריכל שהיה אמון על עיצוב ותכנון הבית, מחלתו של אביו של המערער, שהייתו של המערער עצמו בחו"ל, עיכובו של השמאי הממונה מטעם המינהל לצורך קביעת שיעור ההיטל השבחה. כל טענות אלו דחה הבורר אחת לאחת באומרו, כי ככלות הכל המערער קיבל את אישורי הבנייה מהמינהל עוד בשנת 1999 ולמעשה אף בתקופת הליך הבוררות בניית הבית טרם הגיע לסיומה.

 

לאחר שנדחו טענות המערער, עושה הבורר תחשיב מדוייק אודות סכום הפיצוי שעל המערער לשלם למשיבה. חישוב זה ערוך מסעיף 39 עד לסעיף 41 לפסק הבורר, ובהאי לישנא:

39.       כתב התביעה כנגד הנתבע הוגש בגין חוב בסך 20,003.65 ₪, נכון ל- 30/4/07. אל כתב התביעה צרפה התובעת את כרטסת הנתבע, שאיננה כוללת כל פירוט הקודם לתאריך 30/4/07. אל כתב ההגנה שהגישה התובעת, היא צירפה  כרטסת מפורטת של הנתבע, החל מ-31/5/05 ועד לתאריך 31/8/07 (נספח ז' לכתב ההגנה של התובעת בתביעה שכנגד). הכרטסת כוללת גם חיובים נוספים של הנתבע לתובעת וכן זיכויים.

 

40.       התביעה הוגשה בתחילת חודש מאי 2007, והיא מתייחסת לחיוב עד לסוף אפריל 2007. לפיכך, יכול פסק הבורר להתייחס לפיצוי עד למועד זה בלבד, ולא לאחריו. הפיצוי המתייחס לתקופה שלאחר מועד זה הינו עילה חדשה, שאיננה כלולה בתביעה הנדונה (ראה ע"א 830/86 ס.א.ר חרושת דפנה נ. רוזנברג פ"ד מ"ב (4) 805, בעמ' 809).

 

41.       הפיצוי בסך 2,500 ₪  צריך להיות משולם על פי ההסכם החל מתאריך 1/8/05 (חודש לאחר 30/6/05) בגין כל חודש ו/או חלק מחודש, שבו לא יאוכלס הבית.

התובעת ויתרה על תשלום של הפיצוי המוסכם בגין תקופה של חודש, והחלה לחייב את הנתבע בכרטסת החל מ-31/8/05 (נספח ז' לכתב ההגנה של התובעת בתביעה שכנגד), ולא לאחר חודשיים, כפי שציינה התובעת בסעיף 4 לסיכומי ההשלמה מטעמה. בתקופה שבין 31/8/05 ועד 30/4/07 חוייב חשבונו של הנתבע בכרטסת בחיוב חודשי בסך 2,500 ₪ בגין הפיצוי המוסכם עשרים ואחד פעמים, שהם סך 52,500 ₪.

בידי התובעת הופקד בנאמנות על פי ההסכם סך של 30,000 ₪, שלא נפדו (סעיף 2 בהודעת האגודה מתאריך 17/3/08). מר אורן הודיע בכתב לח"מ שאין לו הערות ביחס לתחשיב שהוגש על ידי התובעת.

 החיוב בגין הפיצוי המוסכם נכלל בתוך כרטסת החשבון השוטף של הנתבע. בסיכום הכללי של זיכויים וחיובים, לרבות חיובים בגין הפיצוי המוסכם, עמד חשבונו של הנתבע נכון ליום 30/4/07 ביתרת חובה בסך 20,003.65 ₪.

           

כאמור (סעיף 32 לעיל), אין לחייב את הנתבע בפיצוי המוסכם בגין התקופה 19/6/06-30/1/07. סכום הפיצוי המוסכם בגין התקופה הנ"ל עומד על 18,417 ₪. לפיכך, יופחתו סך 18,417 ₪ מיתרת חובו של הנתבע בכרטסת, נכון ליום הגשת התביעה.

 

כך בסופו של יום קבע הבורר כי המערער ישלם למשיבה סך של 1,586.65 ₪ בתוספת ריבית הנהוגה באגודה החל מיום הגשת התביעה ב-2.5.2007 ועד לתשלום בפועל. סך זה הינו תחשיב של סכום התביעה 20,003.65 ₪ בניכוי סך 18,417₪, כאמור בסעיף 32 של הפסק.

 

טענות הצדדים בקליפת האומר:

המערער בעיקרי טיעוניו טוען כי שגה הבורר מבחינה עובדתית בקובעו שבניית הנחלה נתאפשרה כבר בינואר 2007 ובכל זאת התמהמה המערער במלאכת הבנייה. לדעת המערער בניית הבית נתאפשרה רק בשלהי שנת 2008 עם הנחת קו המים ע"י המשיבה, בעקבות היתר הבנייה שניתן בחודש ספטמבר לשנת 2008.

 

המערער סובר כי המשיבה חיבלה בפעולותיו לקידום תוכנית הבנייה כבר בראשית דרכו מעת חתימת החוזה. כמו כן המערער סובר כי שגה הבורר כשלא קיבל את עמדתו בכך שהחוזה נגוע בחוסר תום לב. לדעתו, חתימת החוזה נכפתה עליו, ואלמלא היה עושה זאת, הרי שהיה מאבד את זכותו לנחלה.

 

המשיבה מאידך טוענת כי בהסכם שנחתם עם המערער נקבע מפורשות שבמידה ולא ישלים את בניית הבית הרי שיהיה עליו לשאת בפיצויים בגין כך. כך שלא קיים המערער את מחויבותו בעניין, למרות שהיא עצמה פנתה שוב ושוב ודחקה בו לאייש את הנחלה.

 

כמו כן טוענת המשיבה כי גרירת הרגליים מצד המערער והעיכוב בבניית הבית, היו כולם מכוונים ונעשו משיקוליו הכלכליים של המערער לעכב את בניית הבית, והכל תוך הפרת התחייבויות מפורשות שניתנו לה משך כל אותן שנות נשוא התביעה.

 

דיון והחלטה:

אומר על אתר כי לא הבאתי את כל טיעוניהם של הצדדים, אלא את הנחוצים להחלטה. המערער בעיקרי טיעוניו מגולל את מסכת היחסים שלו עם המשיבה מימים ימימה אף שאינם רלוונטיים כלל להליך, כך שמצאתי לנכון להעלות את הטענות הנוגעות בדבר.

 

האמת ניתנה להיאמר כי דין הערעור להידחות ולו מן הטעם שהליך זה הינו ערעור על החלטת הבורר ולמעשה הטענות שהועלו על ידי המערער הינן טענות עובדתיות. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"א 640//85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598.  

"לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם... בייחוד תמנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..."

 

וכן ברעפ  11191/07 אלפונסו ברדה נ' מדינת ישראל - הועדה המקומית לתכנון ובניה:

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123).

 

כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל); מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).

 

לא זו אף זו, אלא שבמקרה דנן אנו עוסקים בערעור על החלטת בורר, שניתנה במסגרת הליך בוררות, כאשר גם בכך נתן דעת בית משפט את דעתו בעניין היקף ההתערבות של ערכאת הערעור.

לא אחת נקבע כי מהותו של מוסד הבוררות היא בהיותו מנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, אשר מושתת על רצון הצדדים. מאפיינים אלה מצדיקים ריסון שיפוטי בהתערבותם של בתי המשפט בפסקי בוררות בכלל ובהתערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהן של הערכאות הדיוניות בענייני בוררות בפרט. רע"א 1639/07 כוכבי נ' איבגי .  

 

המערער לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעות אלו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים. משכך, לא מצאתי לנכון להתערב בפסיקתו של הבורר אשר הוציא תחת ידו פסק בורר מנומק ורווי באסמכתאות המשפטיות הרלוונטיות לתביעה שהתנהלה בפניו.

 

אך, פטור בלא כלום אי אפשר, לכן לא אמנע מהביע תמיהתי על המערער בהליך שמנהל מול המשיבה. ראשית בדיון שהתקיים בפניי ניסיתי להניע את הצדדים לקראת גיבושו של פשרה, אך מתברר שהם חשים צהובים זה לזה ללא רצון ליישר את ההדורים.

 

שנית, הפכתי והפכתי בטענות המערער שהועלו בפני הבורר ואף בפניי ולא מצאתי טענה היכולה להצדיק את הסחבת שנקט המערער בבניית הבית. המערער מעלה על נס את כל ההתרחשויות שאירעו לו בתקופת הבנייה, ומנסה לזקוף זאת לזכותו לבל יעמוד בהתחייבות הבלתי ניתנת לויכוח שהתחייב כלפי המשיבה.

 

וכי העובדה כי האדריכל ואביו של המערער חלו, יכולה לפוטרו מתשלום שהתחייב אליו בגמירות דעת אבסולוטית. הגדיל לעשות המערער בטוענו שבניית הבית התעכב בשל שהותו בחו"ל. וכי המערער חתם על החוזה כפיצוי מוסכם במקרה ויתעכב מלבנות הבית מעבר למועד הנקוב, רק על דעת שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים ותאוץ לו הדרך לבניית הבית ללא כל עיכוב טבעי לחלוטין?!. דומני שעדיף היה וטענות אלו לא יועלו.

 

זאת ועוד, המערער מנסה לייחס להסכם שחתם טענת כפייה. שוגה המערער בהגדרתו למושג חוזה בכפייה. חוזה שנכפה על אדם פירושו שהאדם חתם בניגוד לרצונו תוך כפייה בכוח ובאיום. בין סיטואציה כזו למצב שצד אחד חתם על חוזה כשמאזן ההתחייבויות שלו רבות על פני הצד השני, אין בכך ולו קורטוב ממושג הכפייה. זהו חוזה רגיל לכל דבר ועניין ועינינו הרואות שחדשות לבקרים נכרתים חוזים כשצד אחד מתחייב כלפי הצד השני.

 

לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את הערעור ומותיר את פסק הבורר על כנו.

 

בנסיבות המתוארות אין צו להוצאות.

 

ניתן היום 11.09.2008 בהעדר הצדדים

המזכירות תעביר החלטתי לצדדים

אורי זליגמן, עו"ד

 רשם האגודות השיתופיות

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: