ערעור על פסק הדין של הבורר בעניין מחלוקתם של אמיל ודינה אלבז עם דוידה לוי

מדינת ישראל

רשם האגודות השיתופיות - החלטה לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות

בפני עורך דין רמזי חוראני                                                       תיק מס' 1148/48/2010                                                                           עוזר רשם האגודות השיתופיות

                                  אלבז דינה ת.ז. מס'.67765032 מושב מעונה 24920

המשיגים;

   המשיב;

החלטה

א.     רקע כללי

1.      תחילתו של הסכסוך בין הצדדים הנה פנייה של המשיגים "לקבל את הזכויות בקרקע בלול המבוקר של משק 151 כ- 3 דונם". פנייה זו עשו המשיגים אחרי שקבלו תשובת מנהלת תחום פיקוח בצפון הגברת טל מור. מתשובת הגברת מור עולה כי האגודה בה חברים שני בעלי הדין (מעונה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ) פעלה "ביושר ושוויון".

2.      מפרוטוקול הדיון בפני כב' הבורר, מר יצחק ויצמן, למדים אנו כי משפחת אלבז תבעה את זכאותה בחלקיות הקרקע שעליה נמצא הלול המבוקר שבזמנו היה בבעלות משותפת של דוידה לוי ומר דוד חזיזה. מר דוד חזיזה מכר את חלקו בלול לשותף מר לוי דוידה, אם כי המכירה לא נעשתה בצורה מסודרת ומתואמת עם וועד האגודה ומבלי להציג הסכם מכירה לוועד.

3.      בשנת 1993 הועברו הזכויות במשק 151 על ידי מר מסעוד אלבז אביו של המשיג לו ולאשתו דינה, המשיגה מס' 2. משפחת המשיגים מודעת למכירת חלק חזיזה בלול והיא מכירה במכירה זו, אך היא דורשת את חלקה במקרקעין בלול המשותף או מסירת שטח חילופי שווה ערך מהמשיב כפיצוי או זיכוי למשפחת אלבז.

4.      בדיון בפני כב' הבורר הבהיר המשיב כי הוא קנה בזמנו את חלקו של מר דוד חזיזה בלול, אין אפשרות לנהל הלול ללא הקרקע עצמה וברור כי המכירה של חלקו של חזיזה בלול כללה גם זכות השימוש בקרקע עצמה. הוא לא התכחש לכך שעם סיום הגידול בלול יחזיר הוא את הקרקע למשפחת אלבז- המשיגים.

5.      ניסיונות שנעשו על ידי כב' הבורר וכן מזכיר האגודה מר דוד בן דוד ליישב את המחלוקת לא צלחו. תחילה חשבו לפצות את המשיגים בשטח האדמה שמחוץ למשבצת אחרי שתתקבל הסכמת המנהל לצירוף השטח למשבצת, אלא שהוועד החליט לא לאמץ דרך פתרון זו והעדיף כי הפתרון יהיה בין הצדדים לבין עצמם והאגודה לא רצתה ליצור תקדים של פתרונות על חשבונה היא.

6.      הניסיון האחרון שעשה כב' הבורר היה לבדוק אם למשפחת לוי דוידה "יש שטח עם זכויות בינוי שניתן לגזור ממנו שטח בגודל של חציו מהלול המבוקר ואכן ענה שיש ברשותו במגרש מס' 1- 2.5 דונם ומוכן לחלקו לשניים ושמפחת אלבז תוכל לקבל את חציו". על פי פסק הבורר גם המשיגים קבלו את ההצעה ואף הסכימו לחלוק את הוצאות הגידור עם המשיב כשההערכה של הגידור תיעשה על פי המקובל באזור בהתחשב בגיל ובסוג הגדר- ובאין הסכמה תיעשה שמאות מוסכמת.

7.      אין תאריך מדויק בו ניתן פסק הדין של הבורר , אם כי לפי שני התאריכים שעל החלטתו, ברור כי הפסק ניתן באיזה שהוא מועד החל מ- 15.6.2010 ואילך. פסק הדין אושר על ידי עו"ד ביאלר, מנהלת מחלקת בוררות ביום 12.7.2010. המשיגים קבלו לטענתם את פסק הבורר ביום 7.7.2010 והם רצו לדעת מהו שווי הגידור כדי שיחליטו אם רוצים הם לערער על פסק הבורר אם לאו. לשם כך פנו הם למשיב עוד ביום 14.7.2010 לקבלת נתונים אודות עלות הגידור ולא קיבלו את מבוקשם. ביום 17.11.2010 פנו המשיגים לעו"ד ביאלר כדי להודיעה כי חרף האמור בפסק הבורר ופנייתם למשיב מיום 14.7.2010 טרם קבלו את עלויות הגידור אף שכאמור עוד קודם לכך אושר פסק הבורר ביום 12.7.2010. לאור האמור לעיל בקשו המשיגים מפורשות במכתב מיום 20.12.2010 לפתוח בהליך ערעור פורמאלי.

8.      גם אחרי הפנייה האמורה התנהלו סדרת התכתבויות בין המשיגים (והאגודה) לבין משרד הרשם בהן נדרשו המשיגים מחד להמציא את החלטת עו"ד ביאלר למשיב ומאידך בקשו הם כי החלטה שאני נתתי במרץ 2011 תודפס. סופו של עניין היה שההשגה נקבעה לשמיעה ביום 5.1.2012.

ב.      טענות המשיגים בפניי:

9.      בפניי דיברה המשיגה וטענה כי הדיון בפני הבורר היה קצר, המשיב היה ממהר ולכן הוא עזב את המקום במהירות. גם הבורר לא התעכב ועזב אחריו את המקום והמשיגים לא הבינו למעשה את מה שקרה. מאוחר יותר הבורר החליט מה שהחליט והעביר את החלטתו אליהם.

10. גופא, אין המשיגים צריכים לשלם כי הם נתנו אדמה ומי שצריך לשלם למעשה הוא המשיב ולא הם.

ג.       טענות המשיב בפניי:

11. המשיב טען בפניי כי בפני הבורר התנהל הליך בוררות מסודר, כב' הבורר הביא את הצעת הפשרה וזו התקבלה על ידי כל הצדדים. על פי ההסכמה חוייבו המשיגים לשלם את מחצית עלות הגדר ועליהם לקיים את חלקם בהסכם ובפסק הדין של הבורר.

12. אשר לעלויות- אלה הן העלויות של הקמת הגדר ואף פחות מהן. ישנן הוצאות ששולמו "בשחור" ואין בצדן קבלות. אי לכך לפחות את ההוצאות המגובות בקבלות יש לחלוק עם המשיב!.

ד.      דיון והכרעה:

13. אתחיל בכך כי שני הצדדים אינם מיוצגים, העמידה של הצדדים במועדים אינה כלילת השלמות ובנסיבות אני נאלץ לעשות שימוש בסעיף 13 לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב- 1972. ראה גם ח. נועם אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה, מהד' 2010 עמ'586-587. ראה גם יישום הכלל כפי שהובא שם ב-בג"צ 377/82 רפאל פלדברג ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות ואח', פ"ד לז' (4) עמ' 617. המשיגים חדלו בנוהל ובפרוצדורה בכך שרצו לדעת מהי עלות הגידור כדי לקבוע אם יגישו ערעור אם לאו, ובסופו של יום הגישו את ההשגה באופן פורמאלי זמן רב אחרי המועד הקבוע בדין להגשתה (ביום 5.1.2011 התקבלה ההשגה במשרד הרשם), בעוד שהמשיב המציא את הקבלות זמן רב ובלתי סביר אחרי מתן פסק הדין של כב' הבורר. כאמור פסק הדין ניתן בין המחצית השנייה של יוני 2010 ועד ליום האישור על ידי כב' מנהלת מחלקת הבוררות ולכל המאוחר בסביבות 10.7.2010, אלא שרשימת הקבלות הומצאה לאגודה ביום 21.2.2011 (עפ"י חותמת נתקבל המוטבעת על ידי האגודה על צילום רשימת הקבלות) ותמוה יותר כי הרשימה הועברה לידיעת המשיגים במכתב מיום 23.11.2011. האם ייתכן כי הרשימה התעכבה במשרדי האגודה במשך 9 חודשים עד להעברתה לידיעת המשיגים? אם כך, מדוע? ואם כן הרי ברור כי גם האגודה לא פעלה כדין. על כל פנים אין אני רוצה לזקוף לחובת המשיגים את העיכוב בהעברת הקבלות לידיעתם או את העברתן מהמשיב לאגודה. לאור כל אלה החלטתי להיות פחות פורמאלי ולנסות להגיע אל המהות ואל ליבת הסכסוך.

14. כאמור לעיל, ביקשו המשיגים את "הזכויות בקרקע בלול המבוקר של משק 151 כ- 3 דונם". המשיב עצמו אינו טוען לזכות בר קיימא בקרקע עליה ממוקם הלול ואף הצהיר כי "מכירת הלול המבוקר מכירה בזכותי בשימוש במקרקעין ומתי שאפסיק את הגידול אעביר למשפחת אלבז את זכותם בחלקם בלול". (הדגש אינו במקור ר.ח.). צא וראה מזה, כי אין מחלוקת ואין וויכוח כי אין המשיב טוען לזכויות בקרקע אלא בזכות שימוש כדי לנהל את הלול בקרקע שבמקור שייכת למשפחת המשיגים. הפתרון הזמני שהציע הבורר הנו פתרון ראוי, הוגן וענייני. גם אם אין מדובר בשטח זהה לחלוטין אין בכך כל רבותא וכעיקרון יכול הפתרון להיות סביר.

15. ההתכתבויות של המשיגים אחרי קבלת החלטת כב' הבורר לא התייחסו להשוואת השטחים או להחזרת הקרקע עליה ממוקם הלול, וגם לא התייחסו לטיעונים המועלים בפניי לראשונה כי המשיגים לא הבינו את הפשרה. הם עמדו על קבלת עלות הגידור כדי לדעת אם להגיש ערעור אם לאו. הגידור הנו אחד המרכיבים של הפשרה שבין הצדדים והמסקנה מכך הנה כי הטיעון שהמשיגים לא הבינו מאומה מההסדר המוצע בעיקר בנושא הגידור אין לו כל בסיס. הדרישות החוזרות ונשנות שלהם נסבו סביב העלות של הגידור כדי לדעת אם לתקוף את הדרישה של המשיב בהתאם לפסק הדין ועל פי הדרך שהתווה כב' הבורר עצמו. יוצא מכך כי הסטת הטיעון לחוסר הבנה של המשיגים את אשר התרחש בבוררות עד כדי אמירה כמעט מפורשת שהוטעו על ידי הבורר והמשיב אינה במקומה. זהו שינוי חזית בדיעבד ואינני מקבלו.

16. הליבה של הסכסוך האמתי, בעקבות פסק הדין, הנה העלות של הגידור ובנקודה זו אזכיר:

א.     המשיב המציא את העלויות של הגידור זמן רב מאוד ובלתי סביר אחרי מתן פסק הדין של כב' הבורר או אף אחרי המצאתו לצדדים.

ב.      גם לפי דברי המשיב הרי ארגון החשבוניות, שחזור חלקן מספקים שונים והוצאתן מארכיב רואה החשבון לקח זמן. וזו הסיבה לאיחור בהמצאתן.

ג.       לא רק זאת, אלא שחלק מההוצאות אינו מגובה בקבלות כי המשיב לא קיבל חשבוניות מהספקים (הובלת הגדר ועלות עבודת הטרקטור).

ד.      הסכום הכולל של עלויות הגידור הנו 58,399 ₪ לדברי המשיב. האמת הנה כי לא צורף לאותו מסמך הנושא תאריך של 21.02.2011 שום קבלה או חשבונית. לפחות לא מצאתי כל אסמכתא במסמכים שקיבלתי לצורך הדיון בהשגה.

ה.      בהיעדר כל קבלה או חשבונית קשה לדעת אם ההוצאות הנדרשות מתייחסות באמת לגידור המחייב השתתפות המשיגים אם לאו. אין לנו כל אינדיקציה, לא לזמן ההוצאה, לא לקשר בין הספק לעבודה נשוא פסק הבורר ואף לא לאמיתות הסכומים.

ו.        יש להניח כי המשיב מנהל ספרים כחוק וכל הוצאה שהוא מוציא לטובת העסק ולמען ייצור הכנסתו נשמרת ואף מדווחת לרשויות המס. מאחר ומדובר בהשקעה שלא נעשתה כיום אלא בעבר, ברור כי יש להניח בבטחה כי הוצאות אלו אף דווחו בפועל לרשויות ולכן אין לקבל טענה כי נעשתה "עבודה בשחור". הוצאה ללא תיעוד אינה יכולה להוות חלק מאותן הוצאות שהמשיגים צריכים לחלוק עם המשיב.

17. כתבתי כי אפעיל את מלוא הסמכות על פי סעיף 13 לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים) תשל"ב- 1972, אלא שעל אף האמור אין מנוס לצערי מהחזרת הנושא לבורר. אמת האווירה בדיון בפניי הייתה עכורה ביותר והתנהגות המשיגה לא הייתה מנומסת וזאת אף בלשון המעטה. הבעל שלה הנו איש המתקשה בדיבור ומאוד רציתי לכבד את בקשתו שהמחלוקת תוכרע מבלי לקיים דיון נוסף, אך כאמור אין לי ברירה ועם כל הצער שבדבר אלא להחזיר את הנושא להמשך טיפול כב' הבורר. אף עשיית שימוש בקביעה על פי האומדנה לא הייתה עושה צדק לצדדים ולא אלך בשיטה זו.

א.     הוצאות שאין בצדן קבלות או חשבוניות לא תילקחנה בחשבון.

ב.      אסמכתאות שאין בצדן הוכחה כי הן מתייחסות ללול לא תילקחנה בחשבון.

ג.       יש לברר מתי הוקמה הגדר מסביב ללול וכל הוצאה שקדמה להקמתה לא תילקח בחשבון.

ד.      יש להתחשב בפרמטרים שקבע כב' הבורר, קרי תחשיב "לפי המקובל באזור, כולל סוג הגדר וגיל הגדר".

ה.      היה ולא יסכימו הצדדים לחלוקה לפי חצאים (תוך כדי השארת הקדימות שנתן כב' הבורר למשיב) יוכל הוא להזמין שירות של בעל מקצוע ובעלות שירותו יישאו שני הצדדים שווה בשווה.

ו.        ככל שהאגודה תוכל לתרום לסיום הסכסוך כפי שניסתה לעשות עד כה, ותבורך על כך, יש להיעזר בה כגורם מסייע ומקל על הבורר ועל הצדדים.

19. לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני מחייב מי מהצדדים בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו הוא.

ניתנה היום ‏11 ינואר, 2012 ‏ט"ז טבת, תשע"ב בהיעדר הצדדים. המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים, לאגודה ולכב' הבורר בדואר רשום.

                                                                                                        רמזי חוראני, עו"ד

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה