צד חזירים במושב עופר, אך ירה בטעות בעובר אורח

בית המשפט המחוזי בחיפה, בפני כבוד השופטים רון שפירא, סגן הנשיא [אב"ד], אברהם אליקים ובטינה טאובר. עפ"ג 25795-01-15 המערער נ' מדינת ישראל
הרקע

במהלך אוקטובר 2008, קיבל המערער מרשות הטבע והגנים היתר מיוחד לפגיעה בחזירי בר ובתנים במושב עופר, לצורך מניעת נזק לחקלאות במושב. על פי תנאי ההיתר, נדרש המערער לדווח לרב"ש המושב וכן לבעלי החלקה שבה מבוצע הציד על ביצועו באותו היום. לאחר קבלת האישור, הגיע המערער למושב למטרת הציד, אך בניגוד לתנאי ההיתר לא דיווח לרב"ש או לבעל החלקה על הגעתו.

סמוך לשעה 21:00, עת ישב המערער במארב בהמתנה להגעת חזירי בר, צעד מר יאן לוי (שאינו בעל החלקה) לעבר רכבו, על שביל עפר באזור המארב. המערער, שסבר, לטענתו, שמדובר בעדר חזירי בר, ירה לעבר מר לוי ופגע בו. כתוצאה מהירי נפצע מר לוי, אושפז לתקופה ארוכה ועבר מספר ניתוחים.

בכתב האישום שהוגש כנגד המערער, נטען כי התרשל בכך שלא דיווח לרב"ש על הגעתו כנדרש בהיתר הציד שברשותו וכן לא נקט בכל אמצעי הזהירות לוודא שהוא אכן יורה בחזיר בר, ונהג באופן נמהר ורשלני, אשר יש בו כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה באמצעות נשק חם, תוך אי נקיטת אמצעי זהירות נאותים.

המערער הודה ברוב עובדות האירוע , אך טען להגנתו כי ראה חזירים, ורק לאחר שהיה בטוח כי מדובר בבעלי חיים ירה לעברם. כמו כן טען המערער כי הודיע לרב"ש ולבעל החלקה על הגעתו, באמצעות אדם אחר ולא ישירות.

ביהמ"ש השלום הרשיע את המערער בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות וגזר עליו 6 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי בסך 40,000 ₪ למר לוי.

על פי הכרעת בימ"ש השלום, המערער לא דיווח על הגעתו לרב"ש או לבעל החלקה החקלאית, כנדרש בהיתר הציד שברשותו. ואף לא ביצע בדיקה מדוקדקת של האזור ולפיכך לא הבחין באוהל בו התגורר מר לוי בסמיכות למקום האירוע.

לאחר הכרעת הדין של בימ"ש השלום, ביקש המערער מביהמ"ש לבטל את הרשעתו, בהתאם לסמכות ביהמ"ש, אשר רשאי לגזור עונש על נאשם אף ללא הרשעתו, אך בקשתו נדחתה בנימוק של חומרת העבירה, נסיבותיה ותוצאותיה.

בערעורו, טען  כי אף אילו היה מודיע לרב"ש על הגעתו לא היה נמנע האירוע, ושלא הוכחו מחשבה פלילית או רשלנות חמורה הנדרשת בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות שבה הורשע.

בנוסף, טען המערער לביטול הרשעתו שכן, השיקול העומד בבסיס החלטה שלא להרשיע נאשם הוא השיקול השיקומי, המסתמך על חומרת העבירה, עברו של הנאשם, מעמדו והנזק שעתיד להיגרם לו בעקבות הרשעתו.

לפיכך, לאחר שהמערער הציג ראיות לכך שיאבד את עבודתו במידה ויורשע בפלילים, ובגיל 57 יתקשה מאד למצוא עבודה חדשה ולפרנס את משפחתו, ובהתאם לסקירת שירות המבחן שהמליץ להימנע מהרשעתו של המערער, אדם נורמטיבי ונעדר הרשעות קודמות, ביקש המערער לבטל את הרשעתו.

 

דיון והכרעה

כל שלושת שופטי ערכאת הערעור קבעו פה אחד כי יש לקבל את הכרעת הדין של בימ"ש השלום, לפיה המערער נהג ברשלנות, לאחר שלא יידע את רב"ש המושב על הגעתו, ולאחר שלא נקט באמצעי זהירות מספיקים למניעת האירוע. בהכרעתו ציין ביהמ"ש כי כל אחד משני מחדליו אלה, היה מספיק כדי להרשיעו.

לענין ביטול ההרשעה, נחלקו עמדות שופטי ערכאת הערעור. אך עמדת הרוב, קיבלה הערעור וביטלה ההרשעה.

ביהמ"ש הדגיש בהכרעתו כי על פי הכלל, משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם, ואי הרשעה תהיה צעד חריג ויוצא דופן, אשר יינקט רק במקרים בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מהרשעתו, לבין חומרת העבירה שבה הואשם.

הפעלת הסמכות שלא להרשיע, כך על פי ביהמ"ש, מותנית בשני תנאים שהתמלאו במקרה שלפנינו: (1) סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעה בלי לפגוע מהותית בשיקולי הענישה ובהם שיקולי הלימה והרתעה. (2) על ההרשעה לפגוע באופן חמור ובלתי מידתי בשיקום הנאשם.

על פי עמדת שופטי הרוב בערעור, המקרה הנדון הוא אכן אחד מאותם מקרים בודדים, שכן הנזק הצפוי למערער מהרשעה גובר על חומרת העבירה. המערער כבן 60 וללא עבר פלילי, עובד מזה כ-30 שנים בשגרירות ארגנטינה בישראל, הציג לביהמ"ש מסמך שבו נאמר כי במידה ויורשע בעבירה פלילית, יפוטר מעבודתו, בה הוא מחזיק מזה 30 שנה. יתרה מכך, למערער נסיבות חיים טרגיות ותיגרם לו במידת וודאות קרובה פגיעה בלתי מידתית בעתידו ובסיכויי שיקומו.

כן צוינו הזמן הרב שחלף מביצוע העבירה (מעל 6 שנים), הודאת המערער ברוב עובדות העבירה, הבעת חרטה כנה ואמתית מצדו וכן ההרתעה שגרמה העמדתו לדין הפלילי. בנוסף צוינה המלצת שירות המבחן לגזור על הנאשם שירות לטובת הציבור במקום מאסר בפועל וכן על ביטול הרשעתו.

על פי עמדת המיעוט של ביהמ"ש, העבירה שבה הורשע המערער היא עבירה חמורה שעניינה שימוש בנשק חם. משום שמדובר בעבירה כה חמורה, אשר יכלה אף לגרום למותו של הנפגע, יש להחמיר עם הנאשם ולהשאיר על כנה את הרשעתו. כן צוין בעמדת המיעוט כי המערער לא הראה כי הרשעתו תיצור נזקקות טיפולית. בנוסף צוין כי בהיעדר חריגה קיצונית מרמת הענישה בפסק דינה של הערכאה הראשונה, כפי שמתקיים בהליך שלפנינו על פי דעת המיעוט, ערכאת הערעור צריכה להימנע מהתערבות בפסק הדין.

 
סיכום

ביהמ"ש קבע בדעת רוב כי המערער הינו אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, בעל משפחה ומפרנס, אשר הביע צער וחרטה כנה על פציעת אדם חף מפשע במהלך ציד. כמו כן נקבע כי מדובר בעבירה של פזיזות ורשלנות, שאינה עבירה חמורה במיוחד. לפיכך קיבל ביהמ"ש את טענות המערער, שנתמכו בתסקיר שירות המבחן, לפיהן יש להטיל על המערער עונש של עבודות לתועלת הציבור במקום עונש מאסר בעבודות שירות, ללא הרשעתו בפלילים.

ביהמ"ש החליט פה אחד לדחות את הערעור על הכרעת הדין של בימ"ש השלום, וברוב דעות החליט כי יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לביטול הרשעת המערער. במקום עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות שנגזר על המערער, המערער יחויב בביצוע 140 שעות שירות לתועלת הציבור, בפיקוח שירות המבחן. יתר רכיבי פסק דינו של בימ"ש השלום נותרו בעינם, לרבות הפיצוי שנפסק לטובת הנפגע .

 

ניתן ביום ז' באדר תשע"ה, 26 בפברואר 2015, במעמד הצדדים ובאי כוחם.

 

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: