קיבוץ גלגל נדרש לשלם פיצויים לתושב הרשות הפלסטינאית, לאחר ששילם לו שכר הנמוך משכר המינימום הנוהג בישראל

מר אברהים מסעד, תושב הרשות הפלסטינאית, הועסק על ידי קיבוץ גלגל החל מחודש אוקטובר 2006 ועד לחודש פברואר 2010. הוא תובע מהקיבוץ תשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה ותשלום הפרשי שכר מינימום לגבי חלק מתקופת ההעסקה.

בפני בית הדין עמדו מספר סוגיות הנתונות במחלוקת עובדתית ומשפטית בין הצדדים.

ראשית, בשאלת הפרשי שכר המינימום, לא הייתה מחלוקת שאברהים השתכר בעבודתו עד ינואר 2008 פחות משכר מינימום, ושהחל מחודש זה הוא השתכר בשכר מינימום בהתאם לאמור בחוק.

הקיבוץ טען כי לאחר שניתנה הלכת גבעת זאב, הוא קיבל החלטה לפיה תיושם הלכה זו ממועד זה ואילך על כלל העובדים, לרבות העובדים המגיעים מהרשות הפלסטינית, אך קודם להלכה זו, הדין שחל על יחסי הצדדים הוא הדין הירדני, שאינו קובע שיעור שכר מינימאלי.

מנגד, טען אברהים כי יש להחיל את הלכת גבעת זאב רטרואקטיבית, והוסיף כי היא כלל אינה הלכה חדשה, כי אם הצהרה על מצב קיים. מעבר לכך, במקרה שלפנינו, טען אברהים, קמה לו זכאות לשכר מינימום אף מכח ההודעה בדבר העסקת עובדים שהוצאה על ידי המפקד הצבאי, מכח סמכויותיו, בה נקבע כי אדם שמועסק ביישובים זכאי לשכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום.

שנית, בית הדין נדרש לבחון באופן עובדתי מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. אברהים טען שפוטר ללא הודעה מוקדמת, נוכח דרישתו לקבלת בגדי עבודה מהקיבוץ ושיפור תנאי עבודתו ושכרו, ומנגד, טען הקיבוץ כי אברהים התפטר לאלתר בשל ניכויים משכרו, תוך הטחת קללות ועלבונות.

שלישית, היה על בית הדין להכריע האם זכאי אברהים לפדיון דמי הבראה, פדיון ימי חופשה ולפיצוי בגין העובדה שלא בוצעו לו הפרשות לפנסיה, כאשר הכרעת בית הדין לגבי החלת הלכת גבעת זאב, יש בה כדי להשפיע אף על חלקים מסעיף זה.

בשאלת שכר המינימום, הבהיר בית הדין כי על תושבי השטחים הפלסטינאים חלים שני רבדי חקיקה מרכזיים: המשפט הירדני, והצווים שהוציא מפקד האיזור. בצו של מפקד האזור נקבע, כי אדם המועסק ביישובים, וגלגל נכלל ביישובים אלו, זכאי לקבל שכר שלא יפחת משכר המינימום, כפי המצב הנהוג בישראל. לאור זאת, קבע בית הדין, כי על הקיבוץ היתה חובה לשלם לאברהים בהתאם לשכר המינימום, ועל כן זכאי אברהים לקבל את ההפרשים בין שכר המינימום לבין השכר ששולם לו בפועל, שעמד בחלק מן התקפות על 10 שקלים חדשים בלבד.

בית הדין הוסיף ובחן את שאלת תחולתה של הלכת גבעת זאב. אמנם ישנם מקרים בהם תחול הלכה חדשה רק מכאן ולהבא, אך הקביעה העקרונית היא שפרט לחריגים, הלכה חדשה חלה גם רטרוספקטיבית. לאור כלל זה, קבע בית הדין, כי הלכת גבעת זאב חלה גם רטרוספקטיבית.

אמנם קיימת פגיעה בהסתמכות של הקיבוץ, אך מהצד השני עומדת הפלייה, המודגשת עוד יותר מאחר שהקיבוץ העסיק באותו הזמן גם עובדים ישראלים ושילם להם שכר מינימום. מכיוון שלא הוכחה כל שונות רלוונטית בין אברהים לבין עובדי הקיבוץ האחרים, מדובר בהפלייה פסולה ואסורה, בדרך של הפעלת מערכות דינים שונות על עבודות שוות ערך, ועל כן מערך השיקולים והאיזון ביניהם מטה את הכף אל עבר ההכרעה בדבר אי הפעלת החריג השולל תחולה רטרוספקטיבית של הלכה חדשה.

שאר טענות הקיבוץ נדחו אף הן.

בית הדין קבע כי מירב הזיקות של ההתקשרות בין הצדדים מצדיקות את החלת הדין הישראלי על הסכסוך. זאת, מאחר ומקום עריכת החוזה ומקום ביצועו נעשו ביישוב ישראלי, ההתקשרות נעשתה בשפה העברית, השכר שולם במטבע ישראלי ועוד. כמו כן, נקבע, כי לא הוכח שאברהים הסכים לקבלת תשלום באופן מפלה, אלא להפך, בית הדין סבר שאברהים הוכיח כי רצונו היה לקבל שכר כפי שקיבלו שאר העובדים בקיבוץ.

לאור קביעתיו אלה, חייב בית הדין את הקיבוץ לשלם לאברהים את סך ההפרשים בגין שכר המינימום, בסכום העומד על כ-33,000 שקלים חדשים.

בשאלת פיצויי הפיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, בית הדין בחן את העדויות והראיות, וקיבל את גרסתו של אברהים שהפיטורים נבעו נוכח דרישתו של אברהים לקבלת בגדי עבודה ושיפור תנאי עבודתו ושכרו. לאור זאת, נקבע כי אברהים פוטר, ולא התפטר, מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסכום של כ-10,00 שקלים חדשים, ופיצויים תמורת ההודעה המוקדמת בסכום של כ3,100 שקלים חדשים.

לגבי תביעתו של אברהים לקבל פדיון בגין ימי הבראה, הקיבוץ זנח את טענותיו, ואף תביעה זו התקבלה. הסכום שנפסק היה בסך של כ-3,200 שקלים חדשים. 

לגבי תביעתו של אברהים על אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, דחה בית הדין את טענות הקיבוץ כאילו לא נמצא מבטח שיסכים לבטח את אברהים, ושהוא גם סירב להפריש את חלקו, מכיוון שהקיבוץ לא הביא כל ראיה לחיזוק טענותיו אלה. משכך, נפסק כי על הקיבוץ לשלם לאברהים פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך של כ-2,400 שקלים חדשים.

בשאלת פדיון ימי החופשה, קיבל בית הדין את גרסת הקיבוץ, מאחר ועדותו של אברהים בעניין הייתה לא עקבית, ותשובותיו בהקשר זה היו מתחמקות. עם זאת, קבע בית הדין, שימי החופשה שניתנו לאברהים בפועל לא עולים בקנה אחד עם הוראות חוק חופשה שנתית, ועל כן הוא זכאי לפדיון ימי חופשה בשיעור של כ1,400 שקלים חדשים.

תביעתו של אברהים נתקבלה ברובה הגדול, ונפסק כי על הקיבוץ לשלם לו הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, בסכום העולה על 50,00 שקלים חדשים. ובנוסף נדרש הקיבוץ לשלם הוצאות משפט בסך 5,000 שקלים חדשים.