קיבוץ העוגן טוען כי יש להעביר את תביעת חבר הקיבוץ לפיצוי כספי בשל מטרדי רעש וריח הנגרמים ממסעדה בקיבוץ לבוררות
רן עמית, חבר קיבוץ העוגן, הגיש תביעה כנגד הקיבוץ לפיצוי כספי בגין מטרדים שונים, לרבות מטרדי רעש וריח, שמקורם בפעילות של מסעדה בתחומי הקיבוץ במבנה אשר מושכר ע"י הקיבוץ.
לטענת הקיבוץ, על מערכת היחסים שבין הצדדים חל תקנון הקיבוץ, הכולל תניית בוררות מפורשת לפיה נקבע כי כל סכסוך בנוגע לעסקי האגודה בין חברים יובא לבוררות. היות ובמקרה דנן עסקינן בסכסוך הנוגע להחלטות שקיבל וועד הקיבוץ באשר לטיפול במפגעים הנטענים מצד רן, ונובעים מעסק שהושכר למסעדה ע"י הקיבוץ, הרי שיש להחיל את תניית הבוררות ולעכב את ההליכים.
מנגד טוען רן, כי במשך כל התקופה בה פנה אל בא כוח הקיבוץ לפני הגשת התביעה, לא הזכיר הקיבוץ את מנגנון הבוררות ויש לראות בהשתהות ובשתיקה זו מצד הקיבוץ כזניחה של הסכם הבוררות. כמו כן נטען, כי אין המדובר בסכסוך עסקי כי אם בפגיעה של זכויות יסוד של רן ובני משפחתו, לרבות פגיעה באיכות חייהם עקב הימנעות הקיבוץ מלאכוף את הסדר והחוק בתחומו.
עוד טוען רן, כי מכיוון והקיבוץ שמר על זכותו לצרף את מפעילת המסעדה כנתבעת בתיק, ועמה אין לקיבוץ הסכם בוררות, הרי שיש בכך טעם מיוחד שבגינו ראוי שהתביעה לא תעבור להליך בוררות.
בנוסף טען רן, כי בנסיבות שבהן חתם על תקנון האגודה המכיל את תניית הבוררות לפני כשלושים שנה, הוא לא הבין כי ייאסר עליו לפנות לביהמ"ש במקרים של רשלנות מצד הקיבוץ או אכיפת הסדר הציבורי בסביבתו, ולכן בהפניית התביעה לבוררות יהיה בכדי לפגוע בזכות הגישה לערכאות.
דיון והכרעה
ביהמ"ש מצא כי רן אינו חולק על החלת התקנון לגביו, אלא טוען כי לא מדובר בסכסוך עסקי אלא בפגיעה בזכות חוקתית מובהקת שלו ושל בני משפחתו- חובת הקיבוץ כרשות לאכיפת החוק והסדר בתחומו, לדעת ביהמ"ש, דין טענה זו להידחות, כיוון ובפסיקה פורש המונח "סכסוך בנוגע לעסקי האגודה" כמונח הכולל בחובו סכסוכים הנוגעים לניהול העניינים הפנימיים של האגודה. במקרה דנן, מדובר בסכסוך שעיקרו בשאלת עצם קיומם של מטרדים וזכאותו של רן לפיצוי בגינם, וקשה למצוא סממנים חוקתיים בסכסוך זה, אלא ניתן לראות את המחלוקת דנן ככזו הנוגעת לעניין פנימי של הקיבוץ.
עוד הוסיף ביהמ"ש, כי טענתו של רן שהקיבוץ זנח את זכותו לקיום בוררות, להידחות. ראשית, מאחר ואשר רן בחר להצטרף כחבר קיבוץ הוא קיבל על עצמו את תוקפו המחייב של התקנון, וחלה עליו חובה לנהוג בתום לב בקיומו של ההסכם, ובפנייתו לביהמ"ש יש לראות משום חוסר תום לב בקיום זכות הנובעת מהתקנון. שנית, מאחר ובאם רן לא היה מרוצה מאופן הטיפול של הקיבוץ, היה עליו למצות את זכותו לפי התקנון ולערער על החלטת הרשויות המוסמכות של הקיבוץ, וכי פנייתו הישירה אל ביהמ"ש הייתה משום הפתעה לקיבוץ.
לבסוף ציין ביהמ"ש, כי מאחר ומפעילת המסעדה גם היא חברת הקיבוץ, הרי שתניית הבוררות תקפה גם לעניינה, ולכן אין בכך טעם מיוחד בגינו ראוי שהתביעה לא תועבר להליך בוררות.
לאור כל האמור, נעתר ביהמ"ש לבקשת הקיבוץ והורה על עיכוב ההליכים בתביעה, ועל העברתה לבוררות בפני הגוף עליו יסכימו הצדדים לפני התקנון.
נפסק על רן לשאת בהוצאות הקיבוץ בסך כולל של 1,500 ₪.
ניתן ביום כ' בסיוון תשע"ה, ה7 ביוני 2015, בהעדר הצדדים.
