קיבוץ חולתה לא דאג לפינוי הדירה ששויכה ליורשים ולכן ישלמו הקיבוץ והמשפחה שהתגוררה בדירה פיצויים ליורשות

אסתר מאיר והזוג רוטנברג הינם יורשיהם של הזוג יונה ורחל רוטנברג ז"ל, אשר היו חברים בקיבוץ חולתה עד ליום פטירתם. במסגרת הליך שיוך הדירות לחברי הקיבוץ, שוייכו לזוג המנוח דירתם ודירה נוספת הסמוכה לדירתם אשר תהיה שלהם לאחר מות בעליה. יש לציין, כי פסק הבוררות בענין השיוך קבע כי הקיבוץ רשאי להחזיק בדירה הפנויה עד לחתימת חוזה חכירה מול מינהל מקרקעי ישראל או עד ליום 31.12.09, לפי המוקדם מבין השניים.

במהלך שנת 2009 נפטר בעל הדירה הנוספת, והקיבוץ השכיר את הדירה למש' שריר, אשר היתה זקוקה לדירה חלופית עד לסיום השיפוצים בביתם. בהמשך נערכה פגישה בין היורשים לבין הקיבוץ בה הוחלט לאפשר למש' שריר לשהות בדירה עד ליום 30.6.2010, אולם למעשה, מש' שריר המשיכה לשהות בדירה עד ליום 25.4.2011.

היורשים טוענים כי מש' שריר שהתה בדירה בניגוד לרצונם, וכך נגרמו להם נזקים והפסדים רבים, שכן הסכמתם למתן הארכה בשהותם בדירה היתה כפופה להסכמה שערכו עם הקיבוץ לתשלום דמי שימוש ע"י הקיבוץ בגין השימוש בדירה. יש לציין, כי הקיבוץ שילם עבור 5 חודשים אך אז חדל לשלם, ולכן דורשים היורשים תשלום עבור השנה הנוספת בה שהתה מש' שריר בדירה.

הקיבוץ טוען מנגד, כי מועד העברת הדירה הינו יום 1.1.2010, ועד למועד זה לא היה זקוק הקיבוץ להסכמת היורשים להשכרת הדירה הנוספת. כאמור לעיל, היורשים האריכו את השכרת הדירה עד ליום 30.6.2010, ואם יש ליורשים טענות על פינוי הדירה הרי שהן מכוונות למש' שריר שלא פינתה אותה, ולא אל הקיבוץ. לטענת הקיבוץ, היה על היורשים לפעול לפינויים של מש' שריר, ומשלא עשו כן אין להם להלין אלא על עצמם. בענין זה, טוענת מש' שריר, כי כלל לא ידעו על פסק הבוררות וכי השיהוי בפינוי הדירה נבע כתוצאה מהתנהלות הקיבוץ אשר עיכב במשך תקופה ארוכה את שיפוץ ביתם על אף שהוסכם ביניהם כי תקופת השכירות תהא עד תום השיפוצים. 

עיקר הדיון הינו סביב השאלה מהו מועד שיוך הדירה הנוספת כאשר אין מחלוקת כי אסתר מאיר, כיורשת של לאה רוטנבג, זכאית לה. בעניין זה, מציין ביהמ"ש כי היות ופסק הבוררות קבע כי הקיבוץ רשאי להחזיק בדירות הפנויות עד לסוף שנת 2009, הרי שאין כל דופי בכך שהקיבוץ השכיר את הדירה עד ליום 1.1.2010, אף אם זאת נעשה ללא הסכמת היורשים. לא רק זו, מוסיף ביהמ"ש, אלא שהיורשים שלחו 2 מכתבים לקיבוץ, לפיהם הם נתנו את הסכמתם לשיהוי בפינוי עד ליום 30.6.2010, ולכן נדחית טענתם כי שהותם של מש' שריר בדירה היתה בניגוד לרצונם. עם זאת, דוחה בית המשפט את טענת הקיבוץ לפיה היה על היורשים לפעול לפינויה של מש' שריר בתום מועד ההשכרה, שכן נציגי הקיבוץ הם האחראים על השכרת הדירה למש' שריר, ובין היתר, קבעו את תקופת השכירות, מועד הפינוי וגובה דמי השכירות, ולכן הם גם אחראים על פינוי מש' שריר מהדירה הנוספת בתום תקופת השכירות. ביהמ"ש מציין, כי כפי שדאג הקיבוץ להשכרת הדירה למשפחה מהקיבוץ מתוך מטרה לעזור לחברי הקיבוץ, כן היה על הקיבוץ לדאוג לפינויה על מנת לא לפגוע בזכויות היורשים.

בית המשפט מוסיף ואומר, כי יש להניח כי מש' שריר, שהינה חברת הקיבוץ, ידעה על שיוך הדירות הנוספות בקיבוץ ועל פסק הבוררות, ובכל זאת הסכימו להתאכסן בדירה הנוספת, ולכן אין לקבל את טענתם כי לא ידעו על פסק הבוררות ועל הסכמי השיוך.

בהתאם לדברים אלו, פסק ביהמ"ש, כי היות ומשפחת שריר המשיכה להתגורר בדירה עד ליום 25.4.2011, על אף שידעה על זכויות היורשים בדירה, ומאידך לא נתנה נימוק לעיכובה בפינוי הדירה, אחראיות היא והקיבוץ כלפי היורשים על הנזקים וההפסדים שנגרמו להם. בהתאם לכך, הטיל ביהמ"ש על הקיבוץ 60% מהאחריות לנזקי היורשים, ועל מש' שריר הוטלו 40% מהאחריות לנזקים.

לבסוף, ציין ביהמ"ש כי אף על היורשים מוטלת אחריות מסוימת על היווצרות המצב, שכן מצופה מאדם סביר שיפעל ביתר שאת נגד הפולשים לדירתו, אולם, במשך כל התקופה לא פנו היורשים אל מש' שריר בדרישה לפנות את הדירה, ואף כשפנו היורשים לערכאות בענין זה, הם לא ביקשו את פינוי הדירה אלא פיצוי כספי. לכן, מפחית ביהמ"ש 10% מהפיצוי שיפסק ליורשים בגין תרומתם להיווצרות המצב.

בית המשפט מציין, כי לא הוכח ע"י היורשים כל נזק אחר לו הם טוענים, ולכן נפסקו לזכותם תשלום דמי השימוש עבור התקופה 1.1.2010 – 25.4.2011, לפי בסיס של 1,750 ₪ לחודש. בנוסף, פסק ביהמ"ש, כי בעקבות העיכוב שארע במסירת הדירה מאת מש' שריר, עיכוב אשר גרם ליורשים עוגמת נפש וטרחה מיותרת, יש לפצותם ב- 8000 ₪.

הקיבוץ ישלם ליורשים כ- 15,000 ₪, והזוג שריר ישלם להם כ- 10,000 ₪, כאשר סכום זה כולל את הוצאות המשפט.

ניתן ב- כ"ד שבט תשע"ג, 04 פברואר 2013