קיבוץ תל יוסף תבע את תרצה חברת הקיבוץ הפנסיונרית בשל חוב של כ 226,000 ₪

תרצה חייט הינה חברת קיבוץ תל יוסף בגיל פרישה, אשר מפאת מצבה הרפואי מתגוררת בדיור מוגן בתחומו. בין הקיבוץ לתרצה קיים סכסוך במרכזו עומד סירובה להעביר לידי הקיבוץ את כספי פנסיית השארים, המתקבלים לידיה בגין עבודתו של בעלה המנוח כעובד מטעם הקיבוץ בחברת "אגד", מכוח היות הקיבוץ בעל מניה בחברה.לאור התנהלותה ובקשתה, התייחס אליה הקיבוץ כאל חברה בעלת מעמד כלכלי עצמאי המקבלת שירותים מן הקיבוץ, והודיע לה כי היא אינה זכאית לכל תקציב מן הקיבוץ, כולל פנסיה תקציבית.

במסגרת תכנית שינוי אורחות החיים נקבע, כי חבר בגיל פנסיה אשר יוכנס לדיור מוגן יחויב בכל ההוצאות המיוחדות הכרוכות בטיפול זה.בניגוד להסכמותיה, לא העבירה תרצה כל תשלום לכיסוי הוצאותיה החודשיות וחובה לקיבוץ תפח בהתאם.

מנגד, טענה תרצה כי "תכנית להתאמת אורחות החיים", עליה התבססה תביעת הקיבוץ, לא התקבלה ברוב של 75% מהמצביעים, כנדרש בתקנות האגודות השיתופיות.

לגופו של עניין העלתה תרצה בין היתר את הטענות הבאות:

ראשית, טענת התיישנות – לגבי חלק מהחיובים עליהם התבססה התביעה חלפה תקופה העולה על 7 שנים.

שנית, בניגוד לטענת הקיבוץ, תרצה טענה כי אין היא מתגוררת בדיור מוגן אלא בדירה בקרבת הבית הסיעודי, אשר הועמדה לרשותה מתוקף חברותה רבת השנים בקיבוץ. כמו כן, לטענתה אין היא צורכת שירותים מבית האבות.

שלישית, לטענתה, היא זכאית לקבל פנסיה תקציבית מהקיבוץ מתוקף היותה חברה בו וללא כל קשר לזכאותה לקבלת קצבת שארים, אשר מקורה במקום עבודתו של בעלה המנוח. לשיטתה, אין הקיבוץ רשאי לקיים אבחנה בין פנסיית קצבת שארים לסוגי פנסיה אחרים.

דיון והכרעה

ראשית, פתח ביהמ"ש בכך שאף אם יש ממש בטענה כי החלטת הקיבוץ התקבלה שלא ברוב הדרוש, אזי אין מקום להתערב בה ולשנות ממנה. ההחלטה הינה חלק ממשבר מקיף בתנועה הקיבוצית, ולביטולן של החלטות אלה כעת תהא משמעת הרסנית למרקם הקיבוצי.

בעניין הפנסיה, ציין ביהמ"ש כי סוגייה זו מוסדרת בתכנית שינוי אורחות החיים, בעדכונה ובתקנון שתוקן, ומיושמת הלכה למעשה בקיבוץ.בהתאם לתכנית שינוי אורחות החיים, אין היא זכאית לתקבול נוסף, ככל שהיא מקבלת לידיה פנסיה חיצונית העולה על זו המשולמת על ידי הקיבוץ. זאת, כביטוי לעיקרון לפיו חבר לא יצבור פנסיה משני מקורות. ביהמ"ש הוסיף כי לא שוכנע שעצם ביצועה של אבחנה בין מקורות פנסיה שונים הינה בלתי סבירה. מדובר בהחלטה סוציאלית, שעניינה בדאגה לביטחונם הכלכלי של חברי הקיבוץ אשר פרשו מעבודתם ואינם יכולים לפרנס את עצמם.

באשר לחיוב בגין שיוך לבית האבות הסיעודי,העיר ביהמ"ש שאין מחלוקת כי תרצה אינה מתגוררת בבית הסיעודי אלא בדירה הסמוכה אליו. עם זאת, לטענת הקיבוץ דירה זו הינה ייחודית בשל קרבתה לבית הסיעודי וקבלת שירותיו. ביהמ"ש הסיק מכלל הראיות כי יש לקבל את טענת הקיבוץ. בנוגע לטענתה לגבי אי קבלת שירותים מהבית הסעודי, ביהמ"ש קיבל את גרסתה וקבע כי סכום השירותים יתקזז.

בהתייחסו לטענת ההתיישנות קבע ביהמ"ש כי עפ"י חוק ההתיישנות תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה,ולפי שתרצה הודתה בחוב במועדים המאוחרים למועד התיישנות הסכומים, הרי שיש בכך כדי לאחר את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, ומשכך לא התיישנו רכיבי התביעה.

כלל טענותיה של תרצה נדחו ע"י ביהמ"ש, מלבד טענתה שלא נזקקה לשירותי הבית הסעודי. על כן, פסק ביהמ"ש שהקיבוץ יערוך תחשיב המביא בחשבון קיזוז זה, ותרצה תשא בתשלום מלוא שאר החיובים.

כמו כן, תרצה תשא בהוצאות הקיבוץ ובשכ"ט ב"כ בסך של 20,000 ₪.

ניתן ב - כ"ז כסלו תשע"ד, 30 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.