שנים רבות לאחר שחתמו על כתב מינוי בנם וכלתם כבנים ממשיכים, נרצח הבן בפיגוע, וההורים פנו לבית המשפט במטרה לבטל את המינוי

בבית משפט לענייני משפחה בטבריה בפני כב' השופט אסף זגורי. תמ"ש 14340-09-09 ש.ב נ' נ.ב
הרקע
בשנת ה-50 קיבלו בני הזוג התובעים רשות שימוש והחזקה במשק מספר 23 במושב, הם בנו את ביתם בנחלה, וחיים במושב עד עצם היום הזה. בשנת 1979, התחתן אחד מבניהם, וכעבור זמן עברו הוא ואשתו, הנתבעים, להתגורר בביתם של התובעים בנחלה.
בשנת 1981, חתמו שני הצדדים על כתב מינוי והצהרה בלתי חוזרים, למינויים של הנתבעים כבנים ממשיכים, ומינוי זה אושר בסמוך על ידי הסוכנות היהודית. רק בשנים 2004-2005 המינוי גם נרשם אצל מינהל מקרקעי ישראל. בשנת 1984 חתמו ההורים התובעים עם המינהל על הסכם לבניית בית שני בנחלה על מנת שישמש כבית לנתבעים.
בשנת 1997, פנו ההורים התובעים לסוכנות במטרה לבטל את מינוי הבן כבן ממשיך. הסוכנות הודיעה כי לשם כך יש צורך בהסכמת הבן, אך ההורים לא נקטו בהליכים משפטיים בהקשר זה ולא הביאו לסוכנות כל הסכמה מטעם הבן. בשנת 1999 ערכה האם התובעת צוואה לפיה היא מורישה את כל זכויותיה בנחלה לבנה השני, ובשנת 2004 ערכו שני ההורים צוואה זהה.
בראשית שנת 2003 נרצח הבן הנתבע בפיגוע, ואישתו עתרה בשלהי שנת 2004 למתן צו ירושה. על אף התנגדות ההורים, ולאחר הליך משפטי, ניתן בשנת 2007 צו ירושה לפיו הכלה וילדיה הם יורשי הבן.
במקביל לכל זאת, וכחצי שנה לאחר שנרצח הבן, שבו ההורים לפעול באמצעות פניות בכתב למינהל לשם ביטול מעמדם של הנתבעים כבנים ממשיכים, אך לאחר שניסיון זה לא צלח, הם הגישו את התביעות שלפנינו.
התובענה העיקרית של ההורים עניינה בהצהרה על כך, כי הכלה אינה במעמד של בן ממשיך ולפיכך הם זכאים להעביר זכויותיהם בנחלה או למכור אותה לכל צד ג'. למעשה, נחלקו הצדדים במספר עניינים, שישמשו כבסיס לדיון המשפטי של בית המשפט:
א.      האם חלה התיישנות על התביעה והאם היה שיהוי? הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התובענה על הסף שכן מירוץ ההתיישנות התחיל כבר בשנת 1984. על כך משיבים התובעים, כי כוונתם הייתה רק לאפשר לבנם לבנות בית בנחלה, והם הבינו כי מינו אותו לבן ממשיך רק לאחר שהנתבעת הגישה בקשה לצו ירושה בשנת 2004, ועל כן רק ממועד זה מתחיל מירוץ ההתיישנות. בנוסף, הם טוענים, כי מדובר בעניין הקשור למקרקעין ועל כן ההתיישנות הינה בהיקף של 15 שנים.
הנתבעת טוענת כי יש לדחות התביעה על הסף גם מהטעם שחל שיהוי ניכר בהגשת התובענה, שכן הצהרת ההורים והמינוי נערכו 28 שנים קודם הגשת התביעה. על כך משיבים התובעים, כי שיהוי של 5 שנים בהגשת התביעה, מהמועד בו נרצח הבן, אין בו כדי להצדיק דחיה על הסף.
ב.      האם ההורים נתנו הסכמתם למינוי הנתבעים כבנים ממשיכים רק לצורך בניית ביתם בנחלה או שמא התכוונתו למנותם כבנים ממשיכים, על כל המשתמע מכך?
ג.       האם המושב, המינהל או הסוכנות נהגו ברשלנות בהשלמת מינוי הנתבעים כבנים ממשיכים, והאם נפלו פגמים במינוי המביאים לבטלותו?
ד.      האם יש לראות את מינוי הנתבעים כמתנה שהושלמה, ושלא ניתן לחזור ממנה?
ה.     האם הסכם המשבצת שנחתם בין המינהל, הסוכנות וועד המושב קובע תנאי מתלה או מפסיק שבהתקיימו רשאים התובעים לחזור מהתחייבותם?
 
דיון והכרעה
לגבי טענת ההתיישנות -  בית המשפט סבר, כי אין מדובר בתביעה במקרקעין כמשמעות הגדרה זו בחוק ההתיישנות, שכן מדובר בתביעה הקשורה בדיני המתנה, בדיני החוזים ולא בדיני המקרקעין. לאור זאת, תקופת ההתיישנות החלה על התובענה הנוכחית הינה 7 שנים.
לגבי זמן היווצרות העילה, בית המשפט חזר על מספר עובדות משמעותיות: בשנת 1981 חתמו התובעים על כתב מינוי והצהרה בלתי חוזרים למינוי הנתבעים כבנים ממשיכים; המינוי אושר על ידי הסוכנות לאחר חודשיים; בשנת 1984 חתמו ההורים עם ועד המושב על מסמך הסכמה לבניית בית נוסף עבור בן משפחה; בשנת 1994 פנה האב לברר את מעמדו של הבן כבן ממשיך, והסוכנות הודיעה בכתב כי אכן הוא אושר ונרשם אצלה כבן ממשיך; גם בשנים 1997 ו-1998 מכתבים של הסוכנות אישרו שהבן מונה כבן ממשיך;
כל אלו הובילו את בית המשפט למסקנה כי מירוץ ההתיישנות התחיל כבר בשנת 1981. בית המשפט הרחיב כי במקרה שלפנינו אין להחיל את החריג של סעיף 8, ואף אם תתקבלנה טענות ההורים לפיהן בשנים 1981 ו-1984 הם לא הבינו כי מדובר במינוי בן ממשיך, עדיין אין לקבל טענתם כי המועד הראשון שנודעה להם עילת התביעה הוא במועד הגשת בקשת צו הירושה בשנת 2004, אלא לכל המאוחר בשנת 1994, עת קיבלו לראשונה מכתב מהסוכנות המעיד על כך שבנם מונה כבן ממשיך או בשנת 1997 עת קיבלו את האישור הנוסף.
לסיכום טענת ההתיישנות נתקבלה, יחד עם זאת, ההורים טוענים, כי הייתה רשלנות של המינהל, ומכיוון שהמינהל רשם את הבן כבן ממשיך רק ב 2004-2005 הרי שלא חלה התיישנות ביחס כלפי נתבע זה.
לגבי טענת השיהוי – אף אם טענת ההתיישנות לא הייתה מתקבלת, בית המשפט הבהיר כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ונסיבות המקרה מצדיקות שימוש בכלל השתק ומניעות. עצם המינוי והחתימה על ההצהרה הבלתי חוזרת למנות את הבן והכלה כבנים ממשיכים יצרו ההורים מצג שעליו הסתמכו הבן והכלה הן בבניית ביתם בנחלה, הן בלקיחת משכנתא והן בקשירת חייהם בנחלה. לאור זאת, יש לדחות את התביעה על הסף הן מחמת שיהוי, שהרי הוגשה רק לאחר פטירת הבן, בחלוף 28 שנים מאז המינוי.
בית המשפט קיבל, כאמור, את טענות ההתיישנות והשיהוי, אך לאור חשיבות הנושא הוא החליט להוסיף ולדון בטענות המהותיות של הצדדים גם לגופן.
לגבי מהות הסכמת ההורים – בשנת 1981 נחתם טופס אישור והצהרה בלתי חוזרים למינוי בן ממשיך, וטופס זה מהווה את הביטוי הכתוב היחידי להסכם בין ההורים לבין הבן המנוח והכלה. לאור זאת, פרשנות ההצהרה על פי תוכנה המילולי ביחד עם הניסיון לחשוף את אומד דעת הצדדים, יהווה גורם מכריע בהכרעת המחלוקות.
לגבי התוכן המילולי של ההצהרה, מצא בית המשפט, כי ההורים מציינים 3 פעמים שהמינוי הוא בלתי חוזר, ובנוסף הם מסכימים שהבן והכלה ייבנו את ביתם בנחלה, ומכיוון שאין כל הסכם בכתב אחר בין הצדדים הקובע את יחסיהם או מסייג את האמור בהצהרה, הניסיון לשוות להצהרה משמעות שונה מהכתוב בה מוקשה ביותר.
מעבר לכך, בית המשפט הוסיף, כי פרשנות תכליתית תוביל לאותה מסקנה, שכן תכלית המינוי היא להבטיח את ההעברה הבין-דורית של הזכויות בנחלה. מה גם, שהפסיקה כבר הכריעה, שחזקה על הורים הממנים את בנם כבן ממשיך, שהם מודעים למשמעות המושג, התהליך ותוצאותיו.
האם נפלו פגמים מהותיים במינוי? - בית המשפט גם דחה את טענת ההורים, שהליך המינוי פגום עד כדי בטלות, בקובעו, כי אף שהמלצת האגודה נחתמה בחתימה אחת בלבד, ולא בשתיים כפי הנדרש, מדובר בעניין פנימי של הועד, ואין לראות בו פגם מהותי. ובכל מקרה, יש להעדיף את קיום ההסכם משיקולי מדיניות שיפוטית ראויה וטעמי צדק.
בית המשפט הוסיף, כי אין כל קשר בין הליך מינוי בן ממשיך לבין הצורך בקבלת אישור מהמינהל בראש ובכתב, שכן מדובר בהעברת זכויות עתידית. למעשה, למינהל כמעט ואין שיקול דעת בהליכי אישור בן ממשיך, ולפיכך, נדחתה אף טענת ההורים, שהמינוי בטל כיון שלא בוצע בהתאם להסכם המשבצת.
בית המשפט דחה גם את הטענה, שהעובדה שהכלה עדיין לא התקבלה כחברה באסיפת האגודה יש בה כדי לפגום במינוי לגופו, וקבע, כי המלצת ועדת האגודה היא הרלוונטית ולא הקבלה לחברות באגודה.
האם המינוי הוא מתנה שהושלמה? האם נקבע תנאי מתלה או מפסיק? ההורים טענו, כי מכיוון שהבן המנוח והכלה לא נשאו במיסי הנחלה ולא שינו את מצבם לרעה, הם יכולים לחזור בהם מן ההתחייבות ליתן את הנחלה במתנה. כמו כן הם טענו, כי עיבודה החקלאי של הקרקע היה תנאי מפסיק למינוי.
בית המשפט דחה הטענה, הן מטעמים עובדתיים, שהרי חייהם של הבן והכלה נוהלו במשך כ-30 שנה על סמך המינוי, הן מטעמים משפטיים והן בשל העלאתה בחוסר תום לב.
בית המשפט הוסיף, כי מינוי בן ממשיך כמוהו כמתנה, והשלמתה נעשית כיום עם אישור המינהל ובעבר עם אישור הסוכנות. ומכיוון שהמינוי שלפנינו הושלם ברישום בסוכנות, ואחר כך ברישום במינהל, אין ספק כי נתינת המתנה הושלמה, וכי ההורים אינם רשאים לחזור בהם ממתנה זו.
 
סיכום
בית המשפט דחה את תביעתם של ההורים שעניינה הצהרה, כי הכלה איננה בעלת מעמד של בן ממשיך, ואיננה בעלת זכויות כלשהן במשק, וחייבם בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 13,500 שקלים חדשים.
 
ניתן ב- ה' תשרי תשע"ב, 04 באוקטובר 2011.

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: