תביעה כנגד קיבוץ מסדה לפיצוי

באדמת לג'ון שבשליטת קיבוץ מסדה הותקנה מערכת תת-קרקעית לצרכי השקיה. התובע, שמעון קדוש, טען כי הניח את מערכת ההשקיה בשנת 98' , כשנה לאחר שנוצרה ההתקשרות עם הקיבוץ.

עוד טען שמעון כי ההתקשרות עם קיבוץ מסדה הייתה לצורך עיבוד האדמה ואופן ההתקשרות היה חכירת הקרקע מן הקיבוץ. שמעון סיים את התקשרותו עם הקיבוץ ובנעליו נכנס אחיו יחיאל .

קשריו של הקיבוץ עם יחיאל הופסקו בשנת 2004 לאחר שהקיבוץ נקט בהליכים משפטיים נגדו.

על כן דורש שמעון מצידו לקבל חזרה את מערכת ההשקיה או את שווה הערך שלה מן הקיבוץ. שמעון טען כי נציגי הקיבוץ סיכמו עמו על פיצוי בסך 60,000 אך לא עמדו בסיכום.

הקיבוץ מנגד טוען מספר טענות ובראשן הטענה כי לא התקיימה שום הסכמה מצד הקיבוץ לפצות את שמעון בסכום של 60,000 ₪.

הקיבוץ מנגד טוען כי אין דבר בטענות שמעון בנוגע לאיזושהי התחייבות של הקיבוץ לשלם לו דבר מה.

אמנם, שמעון אכן התקין מערכת השקיה שכזו, אולם משום שסיים התקשרותו עם הקיבוץ כבר ב 97', על טענותיו חלה התיישנות ולכן אין הוא זכאי לדבר.

לחילופין טוען הקיבוץ כי לא שמעון הוא מתקין המערכת השקיה ולכן לא זכאי הוא לדבר.

הקיבוץ מסכם ואומר כי אם אכן יש לראות רצף בין הזמן בו שמעון היה בקרקע ובין הזמן בו יחיאל היה; ויחליט בית המשפט לא יקבל את טענת הקיבוץ להתיישנות טענת שמעון, יצפה הקיבוץ לפרוע משמעון את חובו של יחיאל בסך 200,000 ₪ .

(במצב דברים זה, הקיבוץ היה שמח אם היו מוצאים רצף בזמן בין התקופות, כך היה יכול לפרוע את החוב של ה200,000 ₪ משמעון ולא רק מיחיאל... ).

שמעון מצידו לא טרח להגיש לבית המשפט הערכת שווי של המערכת או לחילופין קבלות שיעידו על עלותה.

בית המשפט התייחס לפגישה בה לכאורה הקיבוץ ניאות לפצות את שמעון כפגישה בה התרחש משא ומתן, והקיבוץ לא התחייב בה על פיצוי. בית במשפט הסיק מסקנה זו משום שהתובע הוא עד התביעה היחיד המעיד על סיכום זה, לכן הקביעה האם הקיבוץ התחייב לפצות או לא צריכה להתבסס על דבר

מה אחר. על כן, בית המשפט החליט לבסס את החלטתו על בסיס התנהגותו שמעון והתנהגותם של נציגי הקיבוץ לאחר הפגישה המדוברת.

מספר ימים לאחר אותה פגישה, ביום 4.11.04 התקיים דיון ראשון, בבקשה לצו מניעה שהגיש הקיבוץ נגד יחיאל, ובאותה פגישה נכחו הן יחיאל והן שמעון, יחד עם נציגי הקיבוץ. באותו דיון נוהל מו"מ בין הצדדים, אשר בו עלה נושא הפיצוי הכספי. אם המו"מ הסתיים בהסכמה, מדוע נפתח שוב לאחר כמה ימים?!

אילו אכן נכרת חוזה מחייב, אשר בו ניתנו הצעה וקיבול, יש להניח כי שמעון לא היה מסכים לנהל מחדש מו"מ עם התובע במסגרת אותו דיון, היה מעלה מייד את הטענה בדבר סיכום מחייב עם הקיבוץ.

טען שמעון, כי הוא זכאי לקבל את תמורת מערכת ההשקיה מהקיבוץ, גם ללא הסכם מחייב ביניהם, מאחר והוא זה שהניח על חשבונו את המערכת באדמה, והתיר לאחיו יחיאל להשתמש בה אחריו, ומכוח העובדה כי

השוכרים אחריו נכון להיום אף הם נהנים ומשתמשים באותה מערכת שהורכבה על ידו. וזאת משום דיני "עשיית עושר ולא במשפט"[1].

אולם, רק משום שהרכיב אותה באדמה לא מוכיח כי הקיבוץ הסכים שעם עזיבתו את השטח יוכל הוא לקבל את מערכת ההשקיה בחזרה או לקבל את תמורתה מהקיבוץ.

שמעון לא הוכיח את ערכה של המערכת, לא את ערך רכישתה והרכבתה, ולא את ערכה הריאלי לאחר שנים של שימוש בה.

שמעון לא הציג כל מסמך או ראייה על הערך הנטען של המערכת בסך 60,000 ₪, וטען כי המסמכים בעניין זה אבדו לו, אך יוכל הוא לאתר את מסמכי התשלום לספק מדפי החשבון בבנק, אך משום מה לא מצא לנכון לעשות כן במסגרת הבאת ראיותיו.

זאת ועוד, שמעון ויחיאל סתרו את עצמם באשר לשווייה של אותה מערכת.

עקב כך ששמעון לא הוכיח כל זכות לקבל את שווי המערכת- בית המשפט דחה את הטענה.

דבר נוסף שגרם לבית המשפט להחליט כי התובע אינו זכאי לפיצוי על המערכת הוא שעבר זמן רב ולמעשה ייתכן ולא נותר משווי המערכת דבר; חישוב זה דומה לחישוב ירידת הערך של רכב , לאחר מספר שנים שווי המערכת הוא רק שווי של גרוטאה.

השוואת המערכת לגרוטאה מתחזקת כאשר הקיבוץ מוכיח רכישת מערכת השקיה אלטרנטיבית בעלות של כ 188,000 ₪.

טענתו האחרונה של שמעון היא כי לא משנה שווי המערכת- הוא מעוניין בה בחזרה.

הקיבוץ טוען כי במערכת, נעשו מעשי חבלה במערכת הקיימת מעל פני האדמה אשר מחוברת למערכת התת קרקעית, דבר שחייב את הקיבוץ בהתקנת מערכת חדשה.

בנסיבות אלו ספק רב אם נותרו שרידים כלשהם מהמערכת שהורכבה ע"י שמעון באדמה עוד בשנת 1998, במיוחד כשעברו כ-9 שנים מיום התקנתה ע"י שמעון עד היום.

בסופו של דבר בית המשפט פסק לטובת הקיבוץ, אולם לא מן הנמנע כי הקיבוץ אכן היה מחוייב בפיצוי כלשהו אם אכן שמעון היה מגיש קבלות על עלות המערכת אותה התקין, תצהירי עדים כראוי והוכחות מוצקות יותר לטענותיו.

[1] עשיית עושר ולא במשפט: לפני ההגדרה המשפטית, עשיית עושר ולא במשפט, משמעותה שצד אחד מתעשר על חשבון הצד האחר, כשהדבר לא מגיע לו. הדוגמה הקלאסית היא טעות בחישוב, אשר בעקבותיה יש צד אחד אשר מתעשר, אבל יש גם צד אחר שגם מפסיד. המשפט העברי וגם המשפט הישראלי מורים שאין זה מוסרי ואין זה חוקי לנצל טעות שכזו, ולהתעשר כך על חשבון אחרים.