תביעה כספית נגד מושב אשתאול
בפני רשם האגודות השיתופיות תיק מס' 1412/37/03
בעניין : 1. בן ציון הכהן
2. שלום (סלם) מהצרי
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד זהר שדה ו/או אפרים גביש
מרח' המלך ג'ורג' 30
ירושלים 94262
טל': 02-6241252; פקס: 02-6241772;
המבקשים
בעניין: אשתאול - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע''מ
ע"י ב"כ עוה"ד משה באדר ו/או אורן באדר ושות'
מרח' נחום חפצדי 5 - בית עופר
ירושלים 95484
טל': 02-6595544; פקס: 02-6595546;
המשיב
החלטתי זו הינה החלטה משלימה להחלטתי מיום 22.08.04.
רקע עובדתי:
ביום 16.6.02 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למתן פסק דין הצהרתי בעניין החלטת האסיפה הכללית של חברי "אשתאול" - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן – "האגודה" או "המשיבה"), לחייב את המשיבים לשלם לה סכומי כסף.
האגודה הגישה בקשה להעביר את ההליך לבוררות בפני רשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") על פי תקנונה, ובית המשפט נעתר לבקשה בתאריך 10.12.02.
ביום 30.12.02 פנה ב"כ המשיבים למשרד הרשם בבקשה מתאימה, לפי החלטת בית המשפט, למינוי בורר בסכסוך שבין הצדדים, וביום 5.2.03 מונה רו"ח מתי הושע (להלן – "הבורר") לישב הסכסוך לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה").
ביום 9.1.04 נתן בורר החלטתו, לפיה על האגודה להשיב למשיבים כספים שקוזזו שלא כדין. כמו כן, חייב הבורר את האגודה בהוצאות המבקשים, בסך 10,000 לכל אחד מהם.
על החלטה זו הוגשה השגה, וביום 22.08.04 ניתנה החלטתי בהשגה. גם החלטתי, בדומה להחלטת הבורר, קבעה כי על האגודה להשיב כספים למשיבים. עם זאת, בהחלטתי לא הייתה כל התייחסות להוצאות שנפסקו על ידי הבורר.
ביום 20.10.04 נתקבלה מאת ב"כ המבקשים בקשה למתן פסיקתה. זאת, לאור טענת המבקשים כי עד לאותו היום טרם מילאה המשיבה אחר החלטתי מיום 22.08.04 לפיה עליה לשלם למבקשים סכומי כסף לא מבוטלים.
ביום 20.12.04 ניתנה החלטתי בנוגע לפסיקתה המבוקשת, וכפי שהוסבר בה בהתאם לדין, אין פסיקתה יכולה לכלול אלא את אותן ההוצאות אשר נפסקו למבקשים על ידי נותן ההחלטה לגביה נתבקש ליתן פסיקתה. לאור זאת, גם בגוף הפסיקתה לא נכללו אותן ההוצאות אשר נפסקו למבקשים על ידי הבורר.
ביום 31.12.04 פנו המבקשים בבקשה למתן הבהרה בכל הנוגע להוצאות שנפסקו להם על ידי הבורר בהחלטתו, נוכח כי שותקות החלטותי האמורות בנושא זה.
טענות המבקשים בבקשה למתן הבהרה
לטענת המבקשים, נבעה הפסיקתה שנתבקש הרשם ליתן מכך שהאגודה אינה משלמת את שנקבע בהחלטת הרשם מיום 22.08.04. בפסיקתה לא נכללו ההוצאות אשר פסק הבורר לטובת המבקשים מן הטעם כי גם בפסק הרשם לא נכללו הוצאות אלה.
טוענים המבקשים כי לעניין ההוצאות אשר פסק הבורר לטובתם – לא ניתן מענה על ידי הרשם, ולפיכך, אין כלים בידם לגבות סכום זה (אשר עומד על סך של 10,000 ₪ לכל אחד מהמבקשים).
המבקשים טוענים כי באי התערבותו של הרשם בקביעת ההוצאות אשר פסק הבורר, על אף שנתבקש, בעצם אישר הרשם הוצאות אלו, ולפיכך על האגודה לשלמן.
לאור האמור, ולאור התחמקותה של האגודה מתשלום בכל דרך מכל החלטה בעניינם, מבקשים המבקשים כי יבהיר הרשם החלטתו מיום 22.08.04 באופן שתכלול אף את ההוצאות אשר נפסקו למבקשים בפסק הבורר.
טוענת המשיבה, כי תוכנה של בקשה זו של המבקשים אינה בקשה להבהרה, כפי שמנסים הם לטעון, אלא שינויה של החלטת הרשם, הלכה למעשה.
לטענת המשיבה, החלטת הרשם בערעור על פסק בורר הינה סופית, כהחלטה של בית משפט מחוזי, שאינה ניתנת לערעור. כיוון שהרשם אינו ערכאת ערעור על החלטותיו הוא, אם רצונם הוא שינוי כאמור, מחובתם לפעול תוך המועד הנקוב, לערכאה המוסמכת, ולא כפי שפעלו.
עוד מוסיפה המשיבה, כי החלטת הרשם בה מתבקש הרשם לכלול את ההוצאות שנפסקו למבקשים על ידי הבורר, אינה שותקת בעניין זה, כי ההפך מכך: החלטה זו מסתיימת במילים "אין צו להוצאות", ולפיכך בקשת המבקשים אף אינה מוצדקת לגופה שכן אין החלטת הרשם שותקת כלל ועיקר בעניין הוצאות.
לאור זאת, טוענת המשיבה, כי דין הבקשה להידחות, וכן מבקשת היא לחייב את המבקשים בהוצאות לדוגמא.
לאחר שקראתי בעיון את החומר שבפני הנני קובע כדלקמן:
אופיה של החלטתי מיום 22.08.04;
סעיף 52(4) לפקודה קובע:
"אם מסר הרשם איזה סכסוך לבורר או לבוררים כאמור בסעיף
קטן (II(2 רשאי הוא -
(א) לאשר את פסק הבוררים, או
(ב) אם על דעת עצמו או עפ"י בקשה שהוגשה לו ע"י אחד מבעלי הסכסוך תוך עשרה ימים מיום הפסק, לתקן את פסק הבוררים או להחזיר לבורר או לבוררים כל ענין הנזכר בפסק למען יחזרו ויעיינו בו."
ניתן לראות כי לרשם הסמכות לאשר את פסק הבורר או לתקנו. בית המשפט העליון קבע כי תיקון פסק בורר מקפל בתוכו סמכות לפסוק מחדש לפי שיקול דעתו (ראה בג"צ 77/69 "שדא צבי" בע"מ נ' רשם האגודות, פד"י כד(1) 269). מכאן, כי סמכותו של הרשם לשנות פסיקת בורר אינה מוגבלת, ורשאי הרשם להמיר שיקול דעתו בשיקול דעת הבורר.
למרות האמור, מהווה הרשם ערכאה ערעור על החלטת בורר אשר מונה על ידו. הלכה פסוקה היא כי ערכאת ערעור אינה מתערבת, בדרך כלל, בממצאיה העובדתיים של הערכאה דלמטה (ראה בג"צ 20/59 קינסלי נ' רשם האגודות השיתופיות, פד"י יד(3) 2297; ע"פ 7024/93 אליהו פלח נ' מדינת ישראל, פד"י מט(1) 2; ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פד"י לב(2) 661; זוסמן בספרו סדר דין אזרחי, עמ' 807).
בהחלטה מיום 22.08.04, התקבלו כל ממצאיו העובדתיים של הבורר על ידי בהחלטתי. עם זאת, החלטתי שונה במקצת, במסקנותיה המשפטיות, שכן הינה פחות גורפת מהחלטתו של הבורר (אפרט בהמשך), ואינה כוללת את ההוצאות שנפסקו על ידי הבורר בהחלטתו.
פנייתם הראשונה של המבקשים לאחר החלטתי מיום 22.08.04 הייתה ביום 20.10.04, בה נתבקשתי ליתן פסיקתה בעניין החלטתי זו, על מנת שיוכלו המבקשים לפתוח בהליכי הוצאה לפועל כנגד האגודה, לשם גביית החוב, מאחר שעד ליום זה – טרם כיבדה האגודה את ההחלטה.
בשל תקלה טכנית הועברה בקשת זו לעיוני רק ביום 15.11.04, ובאותו יום ניתנה על ידי החלטה כי ב"כ האגודה ייתן תגובתו לבקשה תוך 7 ימים מיום קבלתה.
ביום 06.12.04 חזר ב"כ המבקשים על בקשתו כי אתן את הפסיקתה המבוקשת.
רק ביום ה- 13.12.04 נתקבלה תגובת האגודה לבקשת המבקשים למתן הפסיקתה.
ביום 20.12.04 נתתי החלטתי במתן הפסיקתה. כאמור בהחלטה זו אין יכולה פסיקתה להינתן אלא על האמור מפורשות בהחלטה או פסק הדין נשוא הפסיקתה.
ביום 30.12.04 נתקבלה פניית ב"כ המבקשים לפיה הפסיקתה אינה מכילה את ההוצאות שנקבעו לצדדים על ידי הבורר בהחלטתו, ואשר עומדות על סך 10,000 ₪ לכל מבקש.
ב"כ המבקשים טען כי "נותרה תלויה באוויר שאלת ההוצאות אשר נפסקו על ידי כבוד הבורר... אשר לגביהם לא ניתנה החלטה מפורשת של כבוד הרשם".
האגודה, מנגד, טוענת כי בסיפא החלטתי נכתב "אין צו להוצאות". כמו כן בהחלטתי בעניין הפסיקתה (מיום 20.12.04) נאמר מפורשות כי הוראות החוק מאפשרות מתן פסיקתה אך ורק על אותן תוצאות אופרטיביות הנובעות מההחלטה נשוא הפסיקתה. תוצאתה של קביעה זו בפועל היא אי התייחסות מצידי להוצאות אשר נפסקו על ידי הבורר.
טוענת האגודה כי משנסגר הגולל על החלטתי כרשם – נעדר אני כל סמכות לתקנה, אלא אם מדובר בתיקון טעות קולמוס בלבד. לאור זאת פורשה בקשת המבקשים על ידי האגודה כבקשה לשינוי החלטתי ולא כפי שנקראה "בקשה למתן הבהרה".
מהות בקשת המבקשים;
נשאלת השאלה: מהו בעצם רצונם של המבקשים? מהי מהות בקשתם? האם מדובר בבקשה לשינוי החלטתי, או שמא בבקשה להבהרתה?
כאמור, בהחלטתי מיום 22.08.04 קיבלתי את רוב מסקנותיו של הבורר, ותוצאתה האופרטיבית של החלטתי זו הייתה קרובה מאוד להחלטתו של הבורר: הבורר קבע בהחלטתו כי על האגודה להחזיר את כל הסכומים אשר קוזזו על ידה שלא כדין מהמבקשים, והחלטתי קבעה, כי למבקש 1 יוחזרו כל הכספים אשר קוזזו על ידי האגודה בניגוד לדין (בדומה להחלטת הבורר), בעוד שלמבקש 2 יוחזר רק מחצית הסכום שקוזז. ניתן לומר כי התקבלו רוב רובן של טענות המבקשים כלפי האגודה, בעוד שבהשגה על החלטת הבורר נדחו הרוב המכריע של השגות האגודה על החלטת הבורר. לאור זאת מבקשים המבקשים הבהרה לעניין אותן הוצאות שנפסקו להם על ידו ואינן מוזכרות בהחלטתי בניגוד למצופה, ואשר, לדעתם, נפסקו מן הדין ומן הצדק. בקשה זו מקורה גם בכך כי החלטה זו שניתנה על ידי חסרה בהתייחסות כלשהי לעניין זה שכן אין בה אף דחייה של ההוצאות שנפסקו למבקשים על ידי הבורר.
לדידי, העובדה כי טענות המבקשים נתקבלו רובן ככולן בסופו של יום, ובהתאמה נדחו טענות האגודה, מקפלת בתוכה הכרה כי ההליך כולו, על כל ההוצאות הכרוכות בכך, נגרם, בעצם, בשל התנהגות לא תקינה של האגודה, שהרי לולא נהגה האגודה כפי שנהגה – הייתה מתייתרת כל ההתדיינות בפני הבורר.
במצב דברים זה, ראוי והוגן כי הוצאות ההליך יוטלו, רובן ככולן - על האגודה.
עם זאת, אין די בבדיקת מאזן הטענות שהתקבלו על מנת להחליט באופן גורף על חלוקת הוצאות של הליך. במה דברים אמורים?
לחלוקת ההוצאות בענייני בוררות, בין הצד יוזם הבוררות ובין הצד השני, קווי דמיון איתנים לאופן חלוקת הוצאות בחקירה לפי סעיף 43 לפקודה, בין הצד יוזם החקירה - לצד השני. אשתמש בהם על מנת להבהיר דברי:
בעמ"נ 218/02 [י-ם] בן דרור מתן נ' עוזר רשם האגודות השיתופיות, דינים מחוזי, כרך לג(6) 542, נאמר על ידי כבוד השופט אוקון:
"בחינת ההצדקה לקיום החקירה לפי "מבחן התוצאה" איננה בחינה שלמה. יש לזכור כי הסמכויות ניתנו לרשם על מנת ליצור תנאים של התאגדות במסגרת בטוחה. אחד מתפקידיו של הרשם, ואחת התכליות שלשמה ניתנה לו סמכות הבדיקה והחקירה, היא לשרש זכויות יתר ולחזק את זיקת הבעלות והחברות החוקית..."
דברים אלו מחזקים את ההנחה כי אין די בבחינתו של מבחן התוצאה, היינו, האם נמצא יוזם החקירה, או יוזם הבוררות לצורך העניין, צודק בבקשתו אם לאו. על אופן חלוקת ההוצאות בין הצדדים משפיעים גם גורמים נוספים;
בפסק הדין הנ"ל, חבר אגודה ביקש את הרשם לערוך חקירה לעדכונו של פנקס החברים. נמצא, כי מהותית טענתו הייתה כמעט ריקה מתוכן, שכן השינויים שבסופו של דבר היה על האגודה לערוך בפנקס חבריה, היו זניחים, אלא שהאגודה הנדונה הייתה כזו שנוסדה בשנת 1933, ומאז ועד היום לא ראתה לנכון לבדוק אמיתות פנקס חבריה - כשזו אחת מחובותיה לחבריה - גם לאחר פנייתו של המלין. לאור אי קיומה של חובה זו על ידי האגודה החליט כבוד השופט להטיל את חלקן הארי של הוצאות החקירה דווקא על האגודה, כשבפועל תוצאת החקירה השאירה את פנקס החברים כמעט ללא שינוי.
רוצה לומר – אין די בבחינה כמותית של הטענות ועריכת מאזן הבוחן כמה מתוך כלל הטענות שנטענות על ידי המבקשים נמצאות מוצדקות - ובהתאמה - לחלק את ההוצאות בין הצדדים. הדרך הנכונה היא לשלב בין 'מאזן' כאמור, לבין בחינת תוכנן ומשקלן המהותי של הטענות עצמן.
בסיפא החלטתי מיום 22.08.04 נאמר:
"נקודה אחרונה עליה ראוי לתת את הדעת היא העובדה כי האגודה, החתימה את שני המשיבים, אשר מצבם שונה בתכלית השינוי זה מזה וידיעתם שונה האחד מהשני לגבי כוונות האגודה – על מסמכים דומים למדי באשר למהות תכנם.
כיוון שכך, לא ניתן לומר בביטחון כי האגודה דאגה לכך שלחבריה - המשיבים - בחותמם על המסמכים המאשרים קיזוז כספים, תהיה הידיעה במה דברים אמורים, כאשר היה בהחלט מקום לספק באשר להבנתם את המסמכים.
נראה לי, כי במעשה זה של האגודה קורטוב של חוסר תום לב והחטאת תכליתה של האגודה: דאגה לרווחת חבריה."
המסקנה העולה מן האמור היא כי לא רק שרוב רובן של טענות הצדדים נתקבלו על ידי בהחלטתי זו, אלא שבנוסף לכך, אף הוטל ספק בתום ליבה של האגודה, אשר הוא חמור, נוכח כי מטרתה היא דאגה לרווחת חבריה, ובמנהגה זה יש כדי לנהוג בדרך הפוכה מכך. הן מבחן ה'מאזן' הכמותי של כמות הטענות שנטענו, והן מהות טענות אלה – נוטה לטובת המבקשים. לאור זאת, בדרך הכלל, היו מושתות הוצאות המבקשים על האגודה, בדומה לנאמר על פסיקת הפרשי הצמדה וריבית בע"א 648/84 עמונאל רובקין נ' ישראל קלאצ'ק, תק-על 85(2), 60 נאמר:
"פסיקת הפרשי הצמדה ורבית ענין שבשקול דעת בית המשפט הוא, ובדרך כלל יפסקם בית המשפט. בענין שבפנינו לא היה נימוק כל שהוא להימנע מלפסוק הפרשי הצמדה ורבית ואי הפסיקה הנה השמטה מקרית גרידא."
שתיקת החלטתי מיום 22.08.04 בעניין ההוצאות בהליך הבוררות, ובעקבותיה גם תוצאתה של הפסיקתה בעקבות החלטה זו – מקורה בטעות. שתיקה מקרית גרידא.
סיומה שש החלטתי במשפט "אין צו להוצאות" התכוונה אך להליך ההשגה שנידון בפני, ולא להליך הבוררות כולו, כפי שטוענת האגודה.
לאור האמור, השאלה העולה כעת היא האם בסמכותי לתקן טעות זו.
הדין לעניין תיקון החלטת רשם;
דיני אגודות שיתופיות בכלל, חסרים בהוראה לעניין תיקון החלטת רשם.
סעיף 52(4) לפקודה מדבר על תיקון של פסק הבורר אשר נתמנה על ידי הרשם, אך לא על תיקונו של פסק הרשם עצמו.
המלומד ח. נועם בספרו אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה (מהדורה 7/2004) בעמ' 506 מציין:
"גם רשם האגודות כדרך ביהמ"ש מנוע לחזור ולתקן פסק דין שניתן על ידו, והוא רשאי לתקן רק תיקוני פליטת קולמוס."
בהמשך מצטט נועם את החלטתי בתיק 563/193/88 הרצוג נ' כפר מונאש מושב עובדים בע"מ.
פליטת קולמוס משמעה "שיבוש של מילה או של משפט בלתי נכון או בלתי רצוי שנכתב מתוך שגרת הכתיבה, ללא כוונה מיוחדת מצד הכותב" (אברהם אבן שושן, המילון העברי המרוכז, בעמ' 562). עם זאת:
"מובנו של טקסט משפטי לא נקבע אך על פי לשונו. את הלשון יש להבין על רקע תכלית. תכלית זו יכול שתביא להרחבת מובנה הרגיל של הלשון, ויכול שתביא לצמצום מובנה הרגיל של הלשון. בכל מקרה צריך שהתכלית תצביע על מובן שהלשון יכולה לשאת"
(בג"צ 6862/93 צעירי אגודת חב"ד נ' שר החינוך תק-על 95(1) 789)
נשאלת השאלה מהו, אפוא, תוכנו של הביטוי "פליטת קולמוס" בהקשר עם תיקון החלטות או פסקי דין. אביא מספר דוגמאות בהן השתמש המחוקק בביטוי זה בהקשר האמור במספר דברי חקיקה שונים:
בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, בסעיף 22(א) – 'תיקון פסק בוררות', קבע המחוקק:
"הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק-הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה:
(1) נפלה בפסק טעות-סופר, פליטת-קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; (2) הפסק לקוי בענין שאינו נוגע לגוף הסכסוך;
(3) אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית;
(4) אין בפסק הוראה בדבר הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך- דין."
בתקנות בינוי ופינוי של אזורי שיקום (סדר הדין בערעורים בעניני פינוי), התשכ"ז- 1966, קבע המחוקק:
"28. תיקון פגמים
בית המשפט רשאי בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך וליתן הוראות בדבר הוצאות או בענינים אחרים ככל שייראה לו צודק, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים כדי לברר מה הן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, וכן רשאי הוא לתקן טעויות-סופר בפסיקתה או בהחלטה או שגיאות בהן מחמת פליטת-קולמוס או השמטה מקרית."
בחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, קבע המחוקק:
"25ג. תיקון טעות סופר בתשקיף (תיקון: תשמ"ח)
נפלה בתשקיף טעות לשונית-טכנית, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, טעות הדפסה, שיבוש של העתקה או כיוצא באלה, ימסור על כך המציע דו"ח מיידי כאמור בסעיף 36(ג), יפרסם את דבר התיקון בדרך שבה פורסמה ההודעה לפי סעיף 23(ג)(2) ויצרף העתק ממנו לכל עותק של התשקיף. "
בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, קבע המחוקק בסעיף 10א – 'תיקון בנוסח שנתקבל', בסעיף קטן ב:
"נפלה טעות בנוסח של חוק כפי שנתקבל בכנסת וקבעה הועדה, לפי הצעת יושב ראש הכנסת, כי הטעות היא לשונית-טכנית, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, טעות-הדפסה, שיבוש של העתקה וכיוצא באלה, רשאית הכנסת, בהחלטה, לתקן את הטעות."
עינינו הרואות, כי בכל הדוגמאות שמניתי, תכליתו של הביטוי "פליטת קולמוס" הינו לשמש דוגמא לאחד מאותם המקרים בהם מתיר המחוקק תיקון של מסמך משפטי גמור: חוק, פסק דין וכיוצא באלו. כאמור בבג"צ 6862/93 הנ"ל, יכול שתכלית זו תביא להרחבת מובנה הרגיל של הלשון, כפי שלטעמי יש לקרוא ביטוי זה בעניינינו;
גם הרשם בכובעו המעין-שיפוטי, מותרים לו תיקונים ברמתם של פליטות הקולמוס, אם כי לא רק: נוסף לפליטות הקולמוס ניתן לתקן גם השמטות מקריות, טעויות הדפסה, טעויות סופר וכיוצא בהן, ובלבד שאין חריגה מתיקונים אלה, ואין מדובר בתיקונים הפוגעים במהות פסק הדין או ההחלטה.
במקרה דנן, לא נתבקשתי לתקן את תוצאתה של החלטתי או להפכה, אלא ליתן מענה בשאלה ספציפית, אשר הוכרעה בעבר ונשמטה מעיני בהחלטתי מיום 22.08.04, שעניינה הוא ההוצאות שנפסקו למבקשים על ידי הבורר, ואשר החלטתי זו שותקת בעניינן, על אף שאת רובן המכריע של מסקנותיו התקבלו על ידי על דרך של "השמטה מקרית" אשר גם היא, כפליטת קולמוס, על פי תכליתה, נתונה לתיקון.
כאמור, דיני אגודות שיתופיות בכלל, חסרים בהוראה לעניין תיקון החלטת רשם. על כן, לא נותרה בידי ברירה אלא לפנות לדרך ההיקש;
בע"פ 1100/91 מדינת ישראל נ' מחמד עלי חן ג'עפרי, פד"י מז(1) 418 נאמר:
"כלל הוא בידינו, שעם מתן פסק הדין מסיים בית המשפט את מלאכתו ושוב אין הוא מוסמך לשנותו, למעט תיקון טעות שנפלה בפסק הדין, לפי האמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, ובפסיקה הנוגעת לעניין (ראה: ד"נ 29/83, ב"ש 611/85, 758 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' כהנקא [6]; ע"פ 349/98 בן שושן נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 69). עיקרון זה מקובל הוא בידינו מימים ימימה."
אפנה לסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 העוסק בתיקון טעות בפסק הדין:
"מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה."
מהסעיף עולה, כי לעניין פסק דין של בית משפט, ניתן לתקנו ולנמק תיקונו, תוך 21 יום מהיום בו ניתן. הסעיף מוסיף כי בית המשפט רשאי לשמוע את טיעוני הצדדים בעניין, ואף מגדיר מהו סוג הטעויות אשר ניתנות לתיקון.
ניתוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, על יסודותיו:
יסוד ראשון: "בית משפט";
האם הרשם כמוהו כ"בית משפט" לעניין סעיף זה?
לרשם האגודות השיתופיות סמכויות נרחבות. חלקן סמכויות מינהליות, וחלקן סמכויות שיפוטיות. כאשר נחקק חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, הגדיר המחוקק בסעיף 1 לחוק כי מטרתו היא הקלת העומס שהיה מוטל על בית משפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בבואו לדון בעניינים מנהליים, על ידי הסמכת בית המשפט המחוזי לידון בהם, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, מוגדר בית דין:
"ועדת ערר וכל גוף אחר שהחלטתו נתונה לערעור לפי התוספת השניה לחוק;"
בתוספת השנייה לחוק מופיע בהגדרות לעניין "גוף אחר" גם:
"ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות לפי פקודת האגודות השיתופיות למעט בענייני פירוק אגודות שיתופיות, בוררות בסכסוכים ועיקול זמני על נכסים."
מן האמור עולה מסקנה לפיה בחר המחוקק להוציא מתחולת החוק שלושה נושאים אשר בסמכותו של הרשם: פירוקים, בוררויות בסכסוכים ועיקולים זמניים.
המחוקק נתן דעתו על שלושה נושאים אלו, והוציאם מתחולתו של החוק מן הטעם כי נושאים אלו אינם מתאימים מבחינת מהותם לידון בבית משפט לעניינים מנהליים. הרוצה לערער על החלטות הרשם בנושאים אלו - יתכבד ויפנה לבג"צ בלבד.
לית מאן דפליג, כי החלטות הרשם כאשר דן בענייני בוררות – אינן החלטות מינהליות, כי אם החלטות שיפוטיות. כאשר לפני דיון בנושאים אלו – מדובר בהחלטות שיפוטיות והחלטותי כמוהן כהחלטות של "בית משפט המתמחה באגודות שיתופיות".
יסוד שני: "נפלה טעות בהחלטה"
בעניינינו, הבעתי עמדתי באופן שהחלטתי מיום 22.08.04, קיבלה את רוב רובו של פסק הבורר אשר קדם לה.
בפסק הבורר אכן נפסקו למבקשים הוצאות בסך 10,000 ₪ לכל אחד.
בהתחשב בעובדה כי רוב רובה המכריע של תביעתם נשואת הבוררות, אשר לימים הפכה להחלטתי מיום 22.08.04 התקבלה על ידי, ראוי היה להשית הוצאות המבקשים על האגודה, בשל התנהגות חסרת תום לב העולה בצורה ברורה במערכת היחסים שבינה ובין המבקש 1, ועולה בצורה מעט פחות ברורה אם כי ברורה גם כן, במערכת יחסיה עם המבקש 2.
סיפא החלטתי בלשון "אין צו להוצאות" אינה מכוונת, כפי שמנסה האגודה לטעון, לשקילת ההוצאות אשר על הזוכה ליתן לחייב לפי החלטתי, אלא רק לכך כי בכל הקשור לדיון בפני – קבעתי כי אין צו להוצאות. ברור הוא כי לפגישות הבוררות עלות כספית, וברור כי במאזן בין מספר הטענות שנטענו, לאלה שנתקבלו על ידי – נוטה המאזן בצורה ברור לרעת האגודה.
אי התייחסותי בהחלטתי מיום 22.08.04 לסוגייה זו אינה אלא טעות במובנה כ"השמטה מקרית" כלשונו של סעיף 81 הנ"ל.
יסוד שלישי: "תוך 21 יום"
כאמור בסעיף 81 הנ"ל, המועד לתיקון פסק דין כאמור הינו 21 יום מהיום בו ניתן.
עם זאת, בע"א 648/84 עמונאל רובקין נ' ישראל קלאצ'ק, תק-על 85(2), 60 נאמר:
"לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-184 ניתן להאריך המועד של 21 יום, אם נתקיימו תנאים מיוחדים אשר יירשמו."
כמו כן, בד"נ 29/83 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' מריו כהנקא, פד"י לט(4) 433:
"טוען המשיב, שהמועד של עשרים ואחד הימים אינו ניתן להארכה; יש לדחות טענה זו, שאין מועד זה שונה מכל מועד אחר, שנקבע בחיקוק ואשר ניתן להארכה על יסוד "טעם מיוחד", כאמור בתקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984."
באותו ד"נ 29/83 הנ"ל, ממשיך כבוד השופט שלמה לוין ואומר:
"מן הטעמים האמורים הגעתי לכלל מסקנה, שכל עוד סעיף 81 בעינו עומד, יש להקל על המבקש תיקון פסק-דין או החלטה אחרת בטיבו של ה"טעם המיוחד", הנדרש להאכת המועד לפי תקנה 528 לתקנות תשמ"ד, הרבה מעבר לפרשנות, שניתנה לדיבור זה בסוגיות אחרות; לאמור, כל אימת שהתיקון לא יגרום לבעל הדין המשיב עיוות דין, ויש למבקש הסבר מתקבל על הדעת למחדלו, ייטה בית המשפט לראות, שקיים "טעם מיוחד", המצדיק היעתרות לבקשה. כך פסק בית-משפט זה לא אחת לעניין חוקי הנכים: ע"א 336/75 [1], וכך יש לנהוג אף במקרה שלפנינו, כשמדובר בחוק נכה."
הטעם המיוחד בעניינינו, אשר מצדיק הארכת המועד של 21 יום, בהתאם לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הוא חוסר תום ליבה של האגודה אשר הביא את המבקשים, מלכתחילה, בעל כורחם, לפנות להליך הבוררות, שתיקת החלטתי, אשר מקורה בטעות גרידא, בעניין הוצאות הבוררות.
בקשתם של המבקשים למתן פסיקתה, הכוללת גם את הוצאות הבוררות, מתוך רצון להבהיר נקודה זו - מקורה בטעות. הפגם בשתיקת החלטתי לא יכול היה להרפא על ידי בקשה לפסיקתה כי אם על ידי בקשה לתיקון הטעות.
לאור מהות צדקת הנושא הנדון, אניח כי טעות זו נעשתה בתום לב. הראייה לכך היא אותה "בקשה למתן הבהרה" מיום 28.12.04 אשר שבה וביקשה פסיקתי בעניין הוצאות הליך בוררות.
לאור זאת, מסכים אני עם דברי כבוד השופט שלמה לוין הנ"ל: אינני רואה עיוות דין שיגרם לאגודה, כי אם ההפך: הוצאתו של הצדק אל האור בעניין חלוקת הוצאות נכונה, בעקבות קבלת רובן ככולן של טענות המבקשים בהליך הבוררות ובסופו של יום – גם בהחלטתי, אינני רואה לנכון לנקוט בגישה פורמליסטית בעניין ואני רואה קיומו של "טעם מיוחד" כאמור להארכת המועד של 21 יום.
יסוד רביעי: "לתקנם בהחלטה מנומקת"
תקנה 525 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 דנה ב"תיקון טעויות" ולשונה:
"בענין תיקון טעות בפסיקתה או בהחלטה ינהג בית המשפט כאמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט; והוא הדין לגבי הרשם לענין פסיקתה או החלטה שנחתמו בידו."
החלטתי זו מנומקת ומפרטת את השיקולים כולם, אשר הביאוני להחלטתי.
לדידי, אף יסוד זה של סעיף 81 מתקיים בעניינינו.
בעניין היסוד החמישי: "רשאי הוא לשמוע טענות בעלי דין" אוסיף בקצרה כי גם תנאי זה התקיים בעניינינו שכן אין חובה לשמוע טענותיהם, הסעיף נוקט בגישה המתירה שיקול דעת לגוף השיפוטי או המעין-שיפוטי המעוניין לתקן החלטתו ובמקרה דנן תגובות הצדדים הועברו לעיוני בכתב.
לאור כל המקובץ לעיל אני קובע כי על האגודה לשלם את הוצאות הליך הבוררות כאמור בפסק הבורר; למשיב 1 תשלם האגודה סך של 10,000 ₪, ולמשיב 2 תשלם האגודה סך של 6,000 ₪ בלבד.
בהעדר, המזכירות תעביר רשם האגודות השיתופיות
החלטתי לצדדים.
