תביעת לשון הרע שהגיש גזבר המושב כנגד יו"ר המושב נדחתה בקביעה כי היו"ר דיבר אמת

יאיר לב ארי ששימש כגזבר מושב תנובות תבע את דב אבידן ששימש כיו"ר המושב בטענה כי מר אבידן פרסם שני חוזרים שהופצו בין כלל חברי האגודה ובהם כך:

בחוזר הראשון: "...הגזבר לב ארי ביצע פעולת העברת כספים בלתי חוקית בחודש 03/01 בסך 1,700,000 ₪ מחשבון האגודה לחשבון מתיישבי תנובות...."

בחוזר נוסף שפורסם ביום 17.9.02 אשר אף הוא הופץ בין חברי האגודה, שם פרסם כי אחיו של התובע מנסה לחפות ולטייח את הפעולות הבלתי חוקיות שביצע התובע וכי:

     "...התוצאה של ניהול כזה הוא שישנן לא מעט פעולות בלתי חוקיות בחשבון הבנק שבוצעו על ידי הגזבר ואשר אותן לא אפרט כעת. הנושא בטיפול וזו רק אחת הסיבות לפיטוריו.".

            טענות הצדדים:

לב ארי טען כי מטרת הפרסום הייתה כולה ניסיון להכפישו ולהשמיצו ולכך יש בידו סימנים רבים:

ראשית, טען לב ארי כי הפרסום אינו נכון וכי פעולות אליהן מיוחסת האי- חוקיות הינן פעולות חוקיות למעשה.

שנית, טוען כי לא היו נחוצים שני החוזרים אלא אם אכן המטרה הייתה יידוע הציבור את המתרחש מספיק היה חוזר יחיד.

שלישית, טוען כי  החוזרים הופצו באיחור של כשנה ממועד הפעולה הלא חוקית לכאורה.

לב ארי טוען כי אבידן חיפש להתנכל לו וקיימת עוינות ביניהם מה גם, קיים סכסוך ארוך שנים בין אבידן לבין אחיו של לב ארי על רקע מאבקי שלטון.

עוד טוען לב ארי כי החוזרים לא היו חייבים לפרט את שמו וכן, המשמעות של "פעולה בלתי חוקית" בעיני האדם הנורמטיבי היא שווה למשמעות של עבירה פלילית- מה שמעצים את הפגיעה שבפרסום.

לעומתו טוען אבידן להגנתו כי עומדת לו טענת "אמת דיברתי" [1] ולא רק זאת טוען אבידן אלא מוסיף כי יש לו הגנה אף לפי סעיף 15 (2) לחוק  לשון הרע הקובע  שבמשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב והיחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום.

תחילה בחנה כב' השופטת אברמוביץ-קולנדר סמדר האם אכן יש בפרסום משום פגיעה וביזוי של לב ארי וקובעת כי אכן קיימת פגיעה שכזו בפרסום. לאחר מכן בחנה כב' השופטת האם קיים צידוק לפגיעה זו וקובעת שקיים צידוק שכזה ולכן, דינה של טענת לשון הרע במקרה זה דינה להדחות, ומנמקת לגופו של עניין:

בראש ובראשונה מתייחסת השופטת לטענתו של לב ארי כי הפרסום מתפרש דרך העיניים של האדם הסביר כך שנדמה ופעולותיו של מר לב-ארי הן פעולות פליליות ולא פעולה לא חוקית כלשונה, דבר שלטענתו של לב ארי מעצים את הפגיעה בו. כב' השופטת קובעת כי מאחר ולב ארי לא מסתמך על שום הנחה מוצקה להישען עליה ולא טרח להמציא עדים מבין מקבלי החוזרים המדוברים, אין היא מוצאת עניין רב בטענתו זו.

כב' השופטת קובעת כי כהנחת עבודה הדברים אותם טען מר אבידן כי התרחשו- אכן התרחשו ולכן עומדת לו טענת אמת דיברתי, וחזקה עליו כי לא פרסם את הדברים במטרה להכפיש את לב ארי.

ממשיכה כב' השופטת וקובעת בנוגע לחובת הפרסום ופרסום שמו של לב ארי על גבי החוזרים כי על אבידן מתוקף תפקידו לוודא כי מעשי המועצה נעשים תוך שקיפות מלאה ועצם הזכרת שמו של לב- ארי אינה אלא תיאור מעשיו של לב-ארי בתפקידו הציבורי, במקרה זה חשיבות חופש הביטוי ושקיפות גוברים על הסכנה שבאיסורם מחשש לפגיעה בשמו של לב- ארי.

ולסיכום מתייחסת השופטת לטענתו של לב ארי כי פרסומם של שני חוזרים בנושא מעידים על חוסר תו"ל מצד מר אבידן שכן אם ביקש הנתבע אכן להביא המידע לידיעת הציבור היה די בפרסום הראשון:

"...איני יכולה לקבל הטענה שכן לא הוכחה אלא עולה שהנתבע עשה את שעשה מתוך אמונה במעשיו ובדבריו בפרסמו הפרסום כנגד הנתבע ששימש בתפקיד ציבורי באגודה ולכן חלה עליו חובה מוסרית לפרסם את שפרסם..."

סוף דבר:

התביעה נדחתה. לב ארי ישלם הוצאות משפט לאבידן בסך של 15,000 ₪.

[1] טענת אמת דיברתי היא טענה המעוגנת בחוק איסור לשון הרע, ומאפשרת לאדם להתבטא גם במידה והוא פוגע באחר. וזאת בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.