תביעתה של תושבת קיבוץ אשר ננשכה ע"י כלב נדחתה לאחר שלא הוכיחה מיהו הכלב הנושך

ולנטינה, תושבת קיבוץ החותרים, חזרה מהליכה בחוף הים, כאשר לפתע כלב רץ אליה במהירות, התנפל עליה ונשך אותה בשוק רגל שמאל מאחור. ולטינה טוענת, כי בין אלה אשר ביקשו לסייע לה היה גם שחר, אשר לטענתה אמר לה כי הכלב שלו, צעק עליו ולקח אותו מהמקום.  

עוד טוענת ולטינה, כי  שחר פינה אותה לביה"ח כרמל, ואף מסר לה את כל פרטי הכלב, לרבות עותק מרישיון החזקת כלבים, צילום מכרטיס הכלב במרפאה הווטרינרית ודף חיסונים.

מטעמה של ולטינה העיד הרופא שטיפל בה במסגרת ביה"ח, שאישר כי ראה אדם נוסף יחד איתה, אך הוסיף כי לא דיבר עימו אישית, וכי אינו יודע האם היה מדובר בבעל הכלב הנושך, וכן ציין כי לא ראה מסמכים בנוגע לכלב.

מנגד טוען שחר, כי אמנם הוא בעלים של כלבה, אך בעת אירוע הנשיכה ישב במרפסת ביתו כשכלבתו לצדו, ובשל קיומה של צמחייה בין הרחוב לבין החצר לא ראה את המתרחש. עוד הוסיף שחר, כי  למשמע הצעקות קפץ ורץ לראות את אשר אירע, וכלבתו לצידו, כאשר בהגיעו למקום הבחין בקיומם של 4 כלבים מתרחקים מולנטינה אשר שכבה על הכביש, מבלי שהבחין איזה כלב הוא זה שנשך אותה. בנוסף, אישר שחר כי הושיט לולנטינה עזרה והסיע אותה לקבלת טיפול רפואי בביה"ח הכרמל, אך בשום שלב לא הזדהה כבעל הכלב הנושך.

דיון והכרעה

ביהמ"ש הגיע למסקנה כי אמנם אין חולק שולנטינה ננשכה ע"י כלב, אך מצא כי אין לתת אמון בגרסתה שמדובר בכלבתו של שחר.

לדעת ביהמ"ש, גרסתה של ולנטינה לא עברה את הרף הגבוה הנדרש לשם הסתמכות על עדות יחידה של בעל דין, זאת לעומת גרסתו של שחר, אשר הותירה על ביהמ"ש רושם מהימן ביותר, שכן הייתה עקבית וללא סתירות.

בנוסף, קבע ביהמ"ש כי אף הגרסה המופיעה במסמכים הרפואיים אינה מחזקת את גרסתה של ולנטינה שכן דברים אלו נרשמו מפיה בעוד שהרופא לא שוחח עם שחר כלל.

לבסוף, ציין ביהמ"ש כי על אף עדות ולנטינה במשטרה שנמסרו לה כל המסמכים של הכלב ע"י שחר, לא צורפו המסמכים הללו לתיק המשטרה, עובדה אשר מכרסמת בגרסתה של ולנטינה.

ביהמ"ש קבע כי נוכח הכרסום בעדותה של ולנטינה באשר לזהות הכלב הנושך, אין להעדיף את גרסתה על פני גרסתו של שחר, ועל כן דין התביעה להידחות.  

ניתן ביום ל' באב תשע"ד, 26 באוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.