03-5629911
המותר והאסור בחופי הרשות המקומית
נתבקשנו לחוות דעתנו באשר למותר והאסור בחופים אשר בתחומי הרשות המקומית. להלן חוות דעתנו:
- סוגי החופים
- הבסיס לכל נושא מעמדם של החופים במדינת ישראל מצוי בחוק הסדרת מקומות רחצה (להלן: "החוק").
[מפאת חשיבותו חוק זה צורף כנספח א לחוות דעת זו].
- סעיף 1 לחוק קובע, כי שר הפנים רשאי לאסור את הרחצה בחופים בהם הרחצה עלולה לסכן את הרוחצים או לפגוע בבריאותם:
1. שר הפנים רשאי לאסור בצו את הרחצה בחלק של חוף ים, נהר או אגם, שגבולותיו מסויימים בצו, אם הרחצה באותו חלק עלולה, לדעתו, לסכן חייהם של בני אדם, וכן רשאי הוא לאסור, לאחר התייעצות עם שר הבריאות, רחצה כאמור אם היא עלולה לפגוע בבריאותם של בני אדם.
- וסעיף 2 לחוק מבהיר, כי על רשות המקומית בה נמצא חוף אשר נאסר לרחצה להציב שלטים לציון דברי האיסור, בהתאם למה שייקבע בתקנות:
2. במקום שהרחצה נאסרה בו כאמור בסעיף 1 תציב הרשות המקומית שבתחומה הוא נמצא שלטים לציון דבר האיסור, במספר, בצורה ובאופן שקבע שר הפנים בתקנות; במקום הנמצא מחוץ לתחומה של רשות מקומית, תציב המדינה שלטים כאמור.
- נושא זה של השילוט במקומות אסורים לרחצה הוסדר בתקנות הסדרת מקומות רחצה (הצבת שלטי איסור על ידי רשויות מקומיות).
[צו זה צורף כנספח ב לחוות דעת זו].
- בסעיפים 3-5 לחוק נקבע, כי שר הפנים רשאי לקבוע חופים מוכרזים המותרים לרחצה, אשר לגביהם יחולו הוראות בטיחות שונות, וחופים אלה יהיו באחריות הרשות אשר בתחומה מצוי אותו חוף מוכרז:
3. שר הפנים רשאי לקבוע בצו שמקום פלוני, שגבולותיו מסויימים בצו, יהיה מקום רחצה מוכרז; היה המקום סמוך לנמל, יהיה צו כאמור טעון הסכמתו של שר התחבורה.
4. (א) שר הפנים יקבע בצו הוראות בדבר -
(1) אמצעים לשמירת הבטיחות והתברואה במקום רחצה, לרבות מיתקנים ומבנים הדרושים בקשר לכך;
(2) סדרים לשימוש במקום רחצה, לרבות איסור הרחצה בו בזמנים ובנסיבות שיש בהם משום סכנה לבטיחותם ולבריאותם של המתרחצים;
(3) איסור או הגבלת פעולה שלדעתו עלולה להפריע לרחצה;
(4) דרכי הפיקוח על- סדרים ואיסורים כאמור;
(5) כשירותם, סמכויותיהם וחובותיהם של סדרנים, פקחים, מצילים ומגישי עזרה ראשונה שיתמנו לענין ביצוע חוק זה וכל צו, חוק עזר או הוראה אחרת על פיו, וכן דרכי פעולתם;
(6) תקנים של סדרנים, פקחים, מצילים ומגישי עזרה ראשונה שיוצבו במקום רחצה.
(ב) צו כאמור בסעיף קטן (א) יכול שיינתן דרך כלל או לרשות מקומית פלונית או למקום רחצה מוכרז פלוני או לסוגים של מקומות רחצה מוכרזים.
5. רשות מקומית שבתחומה נמצא מקום רחצה מוכרז חייבת לקיים בו את הוראות שר הפנים בצו לפי סעיף 4.
- ואכן, בצו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כנרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף) נקבעו המקומות האסורים לרחצה ומקומות הרחצה המוכרזים.
[הסעיפים והתוספות הרלוונטיים לצו זה צורפו כנספח ג לחוות דעת זו].
- אם כן, באופן עקרוני על פי החוק, ישנם שלושה סוגים של חופים:
- חופים מוכרזים המותרים לרחצה, והאחריות בהם מוטלת על הרשות המקומית.
- חופים האסורים לרחצה, בהם על הרשות להציב שלטים המבהירים כי הרחצה אסורה.
- חופים בלי סטטוס - אשר מחד, הרחצה בהם לא נאסרה, אך מאידך, האחריות לגביהם לא הושתה על הרשויות המקומיות, כך שמקובל לומר, כי האחריות בהם היא על המתרחץ עצמו.
- מכאן יוצא לכאורה, כי אחריותה של הרשות המקומית מוגבלת אך ורק לחופים המוכרזים שבתחומה (פרט להצבת שלטים בחופים האסורה לרחצה אשר בתחומה), אך כפי שניווכח בהמשך, חלוקה עקרונית זו, בדגש על שאלת האחריות, איננה כה פשוטה.
- כמו כן, יש לציין, שסעיף 6 לחוק מאפשר לרשות מקומית, באישור שר הפנים, לקבוע בחוק עזר הוראות להסדרת הרחצה בים, בנהר, באגם או בבריכת שחיה, במידה ולא נקבעו הוראות בחוק או בצו על פיו.
- מלבד זאת, כולל החוק גם הוראות בדבר קנסות לעובר על החוק או על צווים וחוקי עזר שניתנו לפיו, תוך שנקבע, כי הקנסות שנגבו בשל עבירות שבוצעו בתחומה של רשות מקומית ישולמו לקופתה.
- חופים מוכרזים
- כאמור, על פי סעיף 4 לחוק, על השר לקבוע בצו הוראות שונות הנוגעות לאסור והמותר בחופים המוכרזים, וצווים כאלה אכן נקבעו:
- צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים)
- בצו זה נקבעו הוראות רבות ומגוונות, הנוגעות למשך עונת הרחצה, לשעות הרחצה, לתחנות הצלה, לסוכת מציל, למתקני התברואה הנדרשים להתקיים במקום רחצה מוכרז, לשילוט הנדרש, ועוד.
- צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים)
[מפאת חשיבותו וריבוי הוראותיו צורף צו זה כנספח ד לחוות דעת זו].
- צו הסדרת מקומות רחצה (מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה)
- בצו זה נקבעו הוראות שונות הנוגעות לחובותיהם וסמכויותיהם של המצילים, הפקחים והסדרנים, ועוד.
[מפאת חשיבותו וריבוי הוראותיו צורף צו זה כנספח ה לחוות דעת זו].
- מובן שעל הרשות להכיר צווים אלה ולפעול בהתאם לאמור בהם.
- פסיקת בתי המשפט – הגברת האחריות
- עד כאן ראינו, כי על פי "החוק היבש" מוגבלת אחריותה של הרשות המקומית אך ורק לחופים מוכרזים ולקביעת שלטים בחופים האסורים לרחצה.
- אך כרגיל, המציאות מורכבת יותר, ובמספר פסקי דין הובהר, כי ישנם מצבים בהם אחריותה של הרשות המקומית תורחב גם לרחצת אנשים בחופים בלי סטטוס ואף לרחצת אנשים בחופים האסורים לרחצה.
- כך למשל, בת"א (י-ם) 6230-09 איתמר רפל ואח' נ' מועצה אזורית עמק הירדן ואח', נתקבלה תביעתו של אדם אשר נפגע במהלך רחצה בחוף האסור לרחצה, כאשר המועצה האזורית נמצאה רשלנית וחויבה לפצות את הנפגע בגין נזקיו.
- להלן מספר ציטוטים מדברי בית המשפט אשר יש בהם כדי ללמדנו על הנסיבות אשר הצדיקו את הרחבת אחריותה של הרשות המקומית אף לגבי חופים שאינם מוכרזים:
"מהראיות שהוצגו בפני ניתן ללמוד כי בחוף שיזף, כמו גם בחופים אחרים, נוצר "יצור כלאיים" של חוף, שאולי הוא נוח וטוב למועצה ולמפעיל החוף, אך אינו בטוח למבקרים. מצד אחד, ניתן ללמוד שעל פי צו הסדרת מקומות רחצה, החוף אסור לרחצה. מצד שני מתפקד החוף כחוף מוסדר המיועד למתרחצים, קיימת גישה למים באמצעות מדרגות המובילות לחוף ולקו המים, החוף נקי ומזמין, מוצבים בו מתקנים המיועדים לרווחת המתרחצים, כגון מקלחות, שירותים, מסעדה וצילונים, אלא שתחת כסות סיווגו של החוף כחוף אסור לרחצה פוטרים את עצמם האחראים לחוף ממתן שירותי הצלה ומהבטחת שלומם של המבקרים...
עוד סביר היה לצפות שהמועצה תפעל להכוונת הנופשים ולהזמנתם אך ורק לאותם חופים מוסדרים ובטוחים, ותנסה להרחיקם מחופים בלתי מוסדרים, בהם מסכנים הנופשים את חייהם. קשה שלא לתהות מדוע רואה המועצה לאפשר את פיתוח החוף, מציבה, או מתירה להציב בו, שירותים ומקלחות, סככות צל ועוד, חרף הסכנה הטמונה בחוף הבלתי מוכרז, אף מכוונת את הנופשים דווקא לחוף בלתי מוסדר זה, תוך מניית מעלותיו...
הקונסטרוקציה שלפיה מאפשרת המועצה מצד אחד מתן שירותי חוף מוסדרים וגבייה של סכום כסף מכובד בכניסה אליהם, ומצד שני נאסרת הכניסה למים בטענה שמדובר בחוף בלתי מוכרז, הינה בגדר היתממות ועצימת עיניים מטעם המועצה ומפעיל החוף כאחד, שכן המבקרים מגיעים למקום לשם רחצה בחופי הכנרת, לא לשם חנייה ולא רק לשם קמפינג יבשתי. המבקרים בוחרים להיכנס לחוף מסודר, ולא לחוף טבעי שאין בו כל שירותי חוף, ומשלמים תמורה נאותה עבור הכניסה והשהייה במקום".
- לקביעות דומות ראו: ע"א 1256/05 (חי') עיזבון המנוח נאסר מג'יד נ' מועצה אזורית עמק הירדן; ת"א (חי') 1520/99 קריאל נ' קיבוץ משמר העמק; ת"א (נצ') 8042-02-08 סמיחה ח'לאילה ואח' נ' חוף רסטל;
- הנה כי כן, ישנם מצבים בהם האחריות על בטיחות הרוחצים בחופים חסרי סטטוס וגם בחופים אשר הרחצה בהם אסורה (ואשר ברגיל אינם מצויים תחת אחריות הרשות), תורחב אף על הרשות המקומית, בהתאם לנסיבותיו של המקרה.
- לרוב, מתאפיינים מקרים אלה במציאות בה הרשות המקומית (או מי מטעמה) מפעיל את החוף שאיננו מוכרז, מתקין בו מתקנים, ולמעשה משדר לציבור כי מדובר בחוף אשר מיועד לרחצה.
- אחריות הרשות המקומית בנזיקין
- להשלמת התמונה נתייחס באופן נרחב יותר לנושא של אחריות הרשות המקומית בנזיקין, שכן המגמה הכללית, הרווחת בבתי המשפט, הינה הרחבת אחריותה של הרשות בנזיקין כלפי האזרח, כחלק מתפיסתם הכללית של בתי המשפט, להגן על החלש באשר הוא כזה. לכן, גם אם אין מוטלת על הרשות השלטונית כל חובה חוקית וסמכותה הינה רשות בלבד, עלולה הרשות לשאת באחריות בגין רשלנות, בשל חובת הזהירות שהינה חובה נפרדת ( וראה לעניין זה ספרו של עו"ד משה ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, שנהב, עמ' 752-753).
- בחינת האחריות הן של הרשות והן של גופים פרטיים, ו/או בני אדם נעשית בשני שלבים, כדלהלן:
- בחינת חובת הזהירות המושגית – חובת הזהירות מתבטאת בחובתו של המזיק לצפות, כי בהתנהגותו הרשלנית, יגרום נזק לניזוק. בחינת האחריות המושגית עוסקת בשאלה, אם סוג מזיקים אליו משתייך המזיק המסוים, צריך לצפות את הנזק, כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק המסוים, בשל הנזק שארע (וראה לעניין זה, עא 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זהר, פ"ד לז (3), 757) (להלן:"עניין זהר"). יצוין, כי במסגרת בחינה זו משולבים גם שיקולים של מדיניות משפטית (וראי לעניין זה, תפ 3034/91,(י-ם), מדינת ישראל נ' פז-גז, דינים מחוזי, כרך כו). מדיניות בתי המשפט הינה, כי ככל ומדובר בילדים, הרי שחלה לגביהם אחריות מוגברת (וראה לעניין זה 2061/90, אילנה מרצ'לי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז (1) 802).
- בחינת חובת הזהירות הקונקרטית – באם נקבע כי מזיק מסוים חב בחובת זהירות מושגית כלפי ניזוק, עובר בית-המשפט לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית. במסגרת בחינה זו, נשאלת השאלה, האם המזיק המסוים, צריך לצפות כלפי הניזוק המסוים, את התרחשות הנזק שארעה בפועל והאם אדם סביר, יכול היה לצפות את התרחשות הנזק. יצוין כי גם במסגרת בחינת חובה זו, מעורבים שיקולי מדיניות שיפוטית (וראה לעניין זה, תא (חי') 1742/00 אזרן אוריאן נ' עיריית חיפה, פורסם בנבו), (להלן:"עניין אזרן").
- באמצעות בחינת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, הטיל בית המשפט, אחריות על רשויות מקומיות שונות, בשורה של פסקי-דין.
- בעניין זהר, הטיל בית- המשפט אחריות על עיריית חדרה, בשל סככה שהייתה בתחום שיפוטה ופגעה במכונית, עת צנחה עליה. באותו מקרה, קבע בית המשפט, כי בין גוף שלטוני לבין מי שניזוק בשל טיפול רשלני במעשה או במחדל של הגוף השלטוני במבנים מסוכנים, המצויים בתחום שיפוטה של הרשות, קיימים יחסי "קירבה" או רעות".
- עוד נקבע באותו עניין, כי גם אם אין מוטלת על הרשות חובה, סטטוטורית, וסמכותה הינה בגדר רשות, עשויה הרשות לחוב חובת זהירות ברשלנות, בשל הימנעותה מהפעלת הסמכות. עם זאת באותו מקרה, התייחס בית-המשפט לפקודת העיריות [נוסח חדש], המסמיכה את העירייה לפעול ככל הדרוש לשמירה על ביטחון הציבור בתחומיה, ומכוחה קבע בית-המשפט, כי העירייה הייתה צריכה לצפות את הנזק ומשכך קמה לה חובת זהירות.
- בעניין אזרן, בחן בית-המשפט את אחריותה של עיריית חדרה, לתאונה שארעה עת קטינה ששהתה בגן ילדים ממלכתי, שברה את רגלה כתוצאה מקפיצה לארגז חול ללא אספלט.
- באותו מקרה, ניסתה העירייה להתגונן בטענה כי במועד האירוע, ענייני הפיקוח על הבטיחות היו נתונים למשרד החינוך, וכי האחריות מוטלת עליו ועל סייעת הגן. משרד החינוך, ניסה לגלגל את האחריות על כתפי העירייה וטען כי המתקנים הינם בבעלות העירייה וכי העירייה משלמת את שכר הסייעת.
- בית המשפט דחה את טענות העירייה ומשרד החינוך, ובאמצעות קביעת אחריות מושגית וקונקרטית, חייב את שניהם בפיצויים לנפגעת, וקבע כי כל צד יישא בחלק מהפיצוי.
- בפ"ד תא (י-ם) 10955/99, מזרחי חנית נ' עיריית ירושלים וחברת מגדל, (פורסם בנבו) נבחנה אחריות העירייה לפגיעתה של ילדה, כתוצאה מהיתקלות בצינור חשוף, עת שיחקה בגן שעשועים המצוי בתחום שיפוטה של העירייה.
- באותו מקרה, הטיל בית-המשפט אחריות על העירייה והתייחס לעובדה, כי לא פעלה עפ"י חוזר מנכ"ל וכן לעובדה, כי לא פעלה לערוך בדיקות תקופתיות, ולהתאים מתקנים ישנים לתקן חדש.
- עם זאת, הדגיש בית-המשפט, כי גם עמידה בתקנים, אינה משחררת גוף שלטוני מנשיאה באחריות, וכי החלטתו להטיל אחריות על העירייה בגין הנזק, לא התבססה על אי עמידה בתקנים או בחוזר המנכ"ל אלא על ההנחה שמקורה בשיקולי מדיניות, לפיה השארת צינורות חשופים, חושפת ילדים לסיכון בלתי סביר.
- בפ"ד תא (י-ם), 3188/96 צימרמן יעל נ' עיריית ירושלים נ' מדינת ישראל ואח' נדונה שאלת אחריותם של משרד החינוך ועיריית ירושלים, לפגיעת ילדה בעמוד בטון, בגן הילדים של משרד החינוך.
- העירייה התגוננה בטענות, כי הגן הוא אמנם עירוני, אך הוא מצוי בבעלות רשת גנים המשכירה ומנהלת אותו וכי העירייה רק מסייעת במימון הגן ובמתן שירותי אחזקה.
- באותו מקרה, פעל הגן ללא רישיון בעת התאונה, והעירייה הייתה מעורבת בניסיונות השגת הרישיון.
- בית המשפט הטיל אחריות בגין פגיעת הילדה הן על העירייה והן על הועד והעמותה שהפעילו את הגן, תוך חלוקת האחריות ופיצוי הילדה בגין הנזק שארע לה בחלקים שווים ביניהן.
- בפ"ד תפ (רח') 2039/02 מדינת ישראל נ' המועצה המקומית עמר ודיין מאיר (פורסם בנבו) (להלן:"עניין עמר") הוגש כתב אישום נ' המועצה המקומית עמר ונגד הממונה על הבטיחות מטעם המועצה. באותו מקרה, נדונה שאלת האחריות בשל מותה של ילדה כתוצאה מהילכדות ראשה במתקן משחקים בגן ילדים.
- באותו מקרה, הובעה ביקורת בית-המשפט על-כך שלא נתבעו גורמים נוספים כמו ראש המועצה, מפקחת משרד החינוך והסייעות, ששהו בגן עת אירע האסון.
- בית-המשפט קבע, כי המועצה המקומית חבה חובת זהירות בגין הפעלת המתקנים אשר בבעלותה וכי יכלה לצפות את הנזק שארע לילדה. עוד קבע בית-המשפט, כי המועצה לא דאגה לפיקוח ובדיקה נאותים של מתקני הגן ולא דאגה למנוע הילכדות ילדים במתקנים, כפי שארע.
- בסופו של יום, הרשיע בית המשפט, הן את המועצה והן את הממונה על הבטיחות בגרימת מוות ברשלנות, עבירה שהינה פלילית ומצויה בסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
- המלצות בנוגע להתנהלות הרשות המקומית
- מתוך כל האמור, ומתוך עיון בפסקי הדין אשר ניתנו בנושא, להלן מספר המלצות ביחס להתנהלותה הרצויה של הרשות בחופים שאינם מוכרזים.
- על הרשות (או על מי מטעמה, כגון מפעיל החוף) להימנע מיצירת מצג, כי חופים שאינם מוכרזים הם חופים מוכרזים, כאשר יצירת מצג יכול ותעשה על ידי הצבת שולחנות וכיסאות, שירותים ומקלחות, על ידי גביית תשלום בכניסה לחוף, ואף על ידי פרסום החוף בקטלוג המופנה לציבור.
- ככל והרשות או מפעיל החוף פועלים באופן היוצר מצג שהחוף הינו חוף מוכרז, אין הם יכולים להסתפק בהצבת שלטים על כך שהרחצה אסורה או שהרחצה על אחריות הרוחצים, ועליהם גם לדאוג לשירותי הצלה וכד'.
- כאמור, בחופים האסורים לרחצה, על הרשות להציב שלטים המציינים את דבר האיסור, אף אם הרושת איננה יוצרת מצג שמדובר בחוף מוכרז. וכמפורט בצו אשר צורף כנספח ב' לחוות דעת זו.
- בדומה לכך, ולצורך הזהירות, אף לגבי חופים חסרי סטטוס, אשר הרשות איננה יוצרת לגביהם מצג שמדובר בחוף מוכרז, אנו ממליצים על הצבת שלטים המתריעים כי מדובר בחוף שאיננו מוכרז, ללא שירותי הצלה, והרחצה בו מסוכנת ועל אחריות המתרחץ בלבד.
- סיכום
- כפי שראינו, "החוק היבש" מבחין בין חופים האסורים לרחצה בהם על הרשות להציב שלטי אזהרה, בין חופים המותרים לרחצה אשר האחריות בהם מוטלת על המתרחצים (חופים ללא סטטוס), ובין חופים מוכרזים, אשר לגביהם חלות חובות נרחבות על הרשות המקומית הרלוונטית.
- יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם יכול ותורחב אחריותה של הרשות המקומית אף לגבי חופים חסרי סטטוס וחופים בהם הרחצה אסורה, והדבר משתלב במגמת בתי המשפט להטיל אחריות על רשויות מקומיות בהתאם לנסיבות המקרה ובהתאם להתנהלותה של הרשות המקומית.
- לאור זאת, כללה חוות הדעת מספר המלצות לפעילות אופרטיבית של הרשות המקומית, אשר יכול ויהיה בהם כדי להפחית את מספר הנפגעים בחופי הרושת, ולהגביר את יכולת ההתגוננות של הרשות כנגד תביעות נזיקין ורשלנות.
- הוראות שונות העוסקות בחובותיה של הרשות המקומית בחופים מוכרזים ובחופים האסורים לרחצה נקבעו בצווים אשר צורפו כנספחים לחוות דעת זו.
- לשאלות והבהרות נוספות, נשמח לעמוד לרשותכם בכל עת.